רגע לפני שהלילה עוצם בי העיניים
אורות מהבהבים מתוך פנסי המכוניות עדיין
מפספסים פסים מתרוצצים הלוך ושוב
אצלי על הקירות בתוך הבית
ואני לוחשת תפילות מתפללות
לו יהי

ואם למות אז לא עכשיו כי בנתיים
עוד יש לך להגשים כמה חלומות
כמו למשל לנסוק שוב אל- על
אל רוגע תכלת שמיי שמיים
להתערסל בין שני העולמות
עוד לא הזמן לנחות
לו יהי

או סתם כך בלי שום סיבות מיוחדות
לפרוט הקשת על מיתרי הכינורות
עדיין לא כבו בך המאורות
עוד לא הזמן לעצום העפעפים
שמיים סוערים יחכו!
הם חייבים לחכות
לו יהי

רגע לפני שהלילה עוצם בי העיניים
אורות פנסי המכוניות עדיין
מפספסים פסים מתרוצצים אצלי על הקירות
מתפללת תפילות מתפללות
לו יהי
                 

אני לוחצת על הפעמון להכריז על בואי ההולך לפני ומכניסה את
המפתח  אל המנעול ומקפיצה כמו תמיד את איתן כשאני צועקת בקול
רם: "איתן, אתה כאן"
"כן כן אני כאן"
"מה נשמע?" אני שואלת אותו ולוחצת על כפתור הקומקום החשמלי,
"חרא כמו תמיד" אחר כך הוא מוסיף ואומר: "כבר שלושה ימים לא
מצליח לצאת מהמיטה... לא יודע מה יש לי כל הזמן אני ישן"
כאילו ואני לא הייתי לפני איזה כמה שעות... כאילו והוא לא באמת
יודע מה יש לו... וכמו תמיד אני מתעלמת ומדקלמת בלב: "אין
סרטן, איפה אתם רואים את הסרטן מסתובב? או על השולחן? איפה אתם
רואים סרטן? ומספרת לאיתן קטעים מטורפים מהסניף המטורף שאני
עובדת, כל פעם תקציר של קטע אחר.
אני כבר בתהליך הכנת הקפה לשניים והקליק של המצת של שנינו נדלק
כמעט בבת אחת... הוא עם ה-kiss האדום ואני עם ה-time הנצחי...
"המכורים לסרטן"  
"מאירה",  איתן אומר בנימה משונה שכזאת מתארכת וחושבת בבת אחת
"כן",  אני עונה
"מסרתי את מספר הפלאפון שלך לשלומית היום"
היא יצאה לא מזמן, שלומית היא הפסיכולוגית מטעם האגודה שמבקרת
בקביעות בכל יום שני את איתן ומלמדת אותו איך להיפרד בידידות
מן העולם.
אני משתגעת מעצם המחשבה... מי רוצה להיפרד 'בידידות' מן העולם?
מי רוצה להיפרד בכלל? חרא ככל שיהיה זה עולם ועולם ומלואו ביבי
וברק וציפי וליברמן ומי לא?
למה לא למות ככה סתם ביום בהיר אחד? מדום לב... מכולסטרול
למשל?
למה לשגע אותו כל יום שני ולהגיד לו "באים באים... כבר באים,
מה? אולי גם נערוך לו קבלת פנים עם איזה זר שושנים?  למה בכלל
צריך לדבר עליו?
אבל שלומית חושבת אחרת וכל פעם היא באה ומלמדת את איתן איך
מתים... ומה עושים...
פעם מביאה לו ספר ילדים על איך עפים למעלה למעלה ומרחפים...
פעם איזה דיסק לראות והפעם היא הגדילה לעשות!
שלומית חושבת שכדאי שאיתן יעבור להוספיס!
"מה השלומית הזאת רוצה להגיד לי",  אני שואלת בקוצר רוח חסר
מעצורים
"לא יודע", איתן עונה: "אבל היא שאלה מי הבאדם הכי קרוב אלי
עכשיו ואמרתי שאת אז היא רוצה לדבר איתך"
"תשמע איתן", אני אומרת
"אם יש משהו שאתה יודע שאני לא יודעת אז כדאי שתגיד לי מלפני
10 שנים לפחות שאתה הולך למות עכשיו כי לוקח לי 10 שנים לעכל
את הדברים, אתה לא שכחת שיש לי הצתה מאוחרת?
"מה זה ההוספיס הזה", אני שואלת את איתן מנסה בכל זאת להבין,
מה שטוב בהוספיס הזה איתן מנסה להסביר לי שתוקעים לך שם כל כך
הרבה מורפיום שתוך עשרה ימים טסים...
ומה עוד שההוספיס הזה הוא מלון חמישה כוכבים ואני לא צוחק ממש
מלון חמישה כוכבים.
"ומה תעשה אם יגידו לך שבמלון החמישה כוכבים הזה אסור לעשן",
אני שואלת את איתן ומנסה להניא אותו מהרצון הגדול שלו
מהנסיונות ללמד גם אותי איך נפרדים, ושזה בעצם לא חיים ככה
ושאני אצליח להבין  שנמאס לו להיות במיטה וכבר חודשיים שהוא
רוב הזמן במיטה ושהמורפיום כבר לא עושה את העבודה ועוד ועוד
ועוד..."
אבל איתן מבטיח לי שהוא יגרור את המיטה ואם צריך בעצמו החוצה
ואפילו לחניה ויעשן שם ואם לא יתנו לו הוא לא הולך...
יופי, אני חושבת לעצמי הנה עכשיו כמעט בטוח שהוא נשאר לעשן עוד
אלפי חפיסות של kiss אדומות בבית הזה ושהוא על בטוח יחייה עוד
הרבה זמן ויהרוג את הזמן ואת הסרטן  ואפילו את מלאך המוות...
"אבל איתן", אני אומרת
מה רע לך כל כך בעולם המטומטם הזה? ביבי הולך להיות ראש ממשלה
והולכת להיות לנו "חגיגה גדולה" במדינה ... ובחירות בעוד איזה
חצי שנה... ומה לא?
מה איתך? אתה רוצה להפסיד את כל הקטע הזה? הרי לא ויתרת הפעם
על הזכות שלך לבחור ובטוח שלא תרצה לוותר לעשות את זה בעתיד
הקרוב לבוא...
למה למהר?
יש לך אותי כמעט שלוש פעמים ביום שאני מכריזה על בואי ומטריפה
לך את הדעת והשלווה, ואת  שלומית, לא הפסיכולוגית, זאת השכנה
שלך שבאה ומביאה יין ומים קדושים מהרבי הזה ומהרבי האחר
ומבטיחה שכולם כולם מתפלללים לשלומך... והכי מעצבן אותך שהיא
בוכה
לא בוכים! ככה הוא אומר וככה הוא יגיד לכל מי שיפצח ביללה
ויזיל דמעות תנינים בפניו, איתן לא בוכה אז לא בוכים!...
זוכרים?
אתם מבינים איזה גיבור איתן?
           
ככה תוך כדי השיחה החצי מטריפה את הדעת וחצי 'מתבדחת' איתן
מספר לי שהוא תורם את גופו למדע וכבר בשבוע הבא שלומית תביא
ותסדיר את העניינים האלה.
ושתדעי לך שאני בחיים לא אהיה ז"ל הוא אומר כי לא אבוא לקבורה,
מי צריך לוויה ולמה בעצם שלא ילמדו בבית הספר לרפואה?
"אה", פתאום איתן משנה נושא כאילו נזכר במשהו חשוב מאוד
הנה פה במגירה יש את הנייר הזה כתבתי פה כמה שמות למי להודיע
בזמן אמת
רק שתדעי זה כאן
גם אותך רשמתי..
"איתן", אני אומרת: "הצחקת אותי עכשיו" אני מנסה שלא להשתגע
מהשיחה המטורפת הזאת שמתנהלת ביני לבין איתן
בשביל מה רשמת אותי?
איתן! תעזוב אותי מהשטויות האלה.
השלומית הזאת משגעת אותך אני אומרת לו
אתה יודע מה?
אני הולכת להגיד לה כל מה שאני חושבת על התוכניות שלה,
אני הולכת להגיד לה שאתה נשאר כאן והיא דואגת לך לעזרה בבית,
לנקיון לארוחות ולכל מה שנחוץ, ואנחנו כאן... ותאמין לי שזה
יעלה להם פחות כסף.. אבל הם מחפשים תמיד את הפתרונות הכי קלים
למרות שהם עולים להם פי עשר ממה שבעצם צריך.
איתן רואה שאני ממש לא מצליחה להבין והוא מסתכל עלי במבט הזה
הרציף שתי העיניים שלו מביטות במבט ישיר שמרחם עלי
איתן מרחם עלי? אתם מאמינים?
בטוח שאיתן ינסה עוד דרכים רבות לגרום לי להבין
"מאירה", הוא אומר
זה סרטן ככה זה סרטן... את מבינה? מהסרטן הזה בסוף מתים,
ואני מעדיף לסיים עכשיו עם החיים.. זה חיים בכלל?...

היום כשסיימתי את יום העבודה המפרך השעה היתה כבר עשר וקצת
יותר וכמו תמיד צלצלתי בפעמון ההולך לפני ומכריז על בואי, עוד
לא הספקתי להכניס את המפתח לצילינדר ואיתן פתח את הדלת... הוא
לא ישן.... עירני ומחוייך... אה? זרקו אותך סוף סוף מהסניף?
הוא צחק,
סיפרתי לו איך קרעתי את התחת היום עשר שעות והייתי הרוסה
מעייפות... היה לי חוסר של 100 שקלים בקופה... אז בעצם כל
השעות הנוספות שלי היום הלכו אליהם בחזרה... אבל מה הם 100
שקלים עלובים לעומת הקטע הבא?

איתן קורא לי למטבח ומראה לי איזה חתיכת בשר מדהימה עטופה
בניילונית  אם איתן כבר יוצא וקונה אז זאת חתיכת דליקטס שחבל
על הזמן...  הוא יצא היום וקנה בכדי להכין מחר בשר צלי מהמם
ללקק את האצבעות כמו שהוא השף הדגול יודע להעלות על השולחן,
איתן יודע להעלות... אני אכין כבדי עוף אמרתי וקוסקוס... גם כן
קוסקוס אוסם שכזה... זריז כזה, שתיים וחצי כוסות מים רותחים אם
זה קוסקוס מלא, שתי כפיות שמן וכפית מרק עוף קנור וטיפה כורכום
בשביל הצבע... כמו שמכינים אחרי עבודה של סוף שבוע מעייף ושיחה
מטורפת שכזאת...
לפני שיצאתי את הדלת חשבתי בליבי
למה ללכת להוספיס עכשיו תגיד איתן תגיד?
ואם כבר למות אז למה לא למות סתם כך ביום בהיר אחד, סתם כך
פתאום...
למה להיפרד? ולמה בכלל לפרוש לכבוד המלאך המוות הזה איזה שטיח
אדום?
         למה מי הוא בכלל?

למחרת שלומית נכנסה לכמה דקות לפני כניסת השבת, לא
הפסיכולוגית... זאת השכנה שבוכה. וסיפרה שסוחר הענתיקות ראה את
שעון הרולקס המזוייף שהיא מצאה ושהוא לא שווה פרוטה. ושחבל, כי
היא אוספת כסף לקנות מגילת אסתר... אז אמרתי לה שתשאיר את
השעון לעמנואל החבר של... שכל כך רוצה, ושאם הוא לא יתרום 100
שקלים אני אתן... אני מבטיחה
מה הם מאה שקלים עלובים לעומת הקטע הבא?

פתאום היא קפצה ממקומה ולחשה שהיא מוכרחה לצאת כי בא לה שוב
לבכות ואיתן לא מרשה, ושקשה לה יהיה בלי איתן, ושהיא רגילה כל
כך שהוא בבניין הזה...
ואז איתן שמע וצעק
"אל תלכי, שבי, שבי, תבכי כמה שאת רוצה
אני מרשה לך אבל רק שתדעי, אני החלטתי שאני עוד לא הולך
להוספיס הזה
את רוצה לאכול איתנו כבדי עוף?
"יו, זה באמת מה שאני כל כך אוהבת וכל כך צריכה היום" היא ענתה
בין שאלה לשאלה...
"או חתיכת צלי בקר דליקטס מדהימה?..."


  ולכל מי שהגיע עד הלום המון תודות. ותודה גדולה לאיתן.