זה מדהים.
אירוני.
ציני.
ומעורר גיחוך.
כמה שחוסר הדדיות גובל בפתאטיות בעולם הזה.
ומי כמוני יודעת כמה חוסר הדדיות זה דבר מבאס.
יצרנו מן משולש בלתי אפשרי כזה - אני, אתה והיא.
מעל כל דבר שקשור אליך מרחף הצל שלה.
מעל כל דבר שקשור אליה מרחף הצל שלך.
וזה מדהים, כמה שלמרות שאני קשורה אליך, הצל שלי מרחף לו ככה
באוויר, עוד שנייה מתפוגג... כי הוא לבד.
מה לעשות? תמיד יש מישהו שמפסיד, שנשאר לבד, בחוץ.
ב-99% מהפעמים זאת אני, אבל אני כבר רגילה. וכבר חזקה. ויכולה
לשרוד.
או שלא.
אתה ואני כל כך דומים ואתה בכל זאת לא רואה את זה. לא רואה את
הדמיון.
כל מה שעשיתי בשבילך שווה לאפס בעיניך. כמעט כמו כל מה שעשית
בשבילה. אז נכון שהיא מעריכה אותך יותר ממה שאתה מעריך אותי,
אבל אתה לא מיוחד בשבילה, בדיוק כמו שאני לא מיוחדת בשבילך.
כשאתה מדבר עליה אז אתה מחייך וצוחק והעיניים שלך נוצצות.
בדיוק כמו שקורה אצלי כשאני מדברת עליך.
כשאתה חושב עליה אז הלב שלך מתמלא ומתרוקן בבת אחת. בדיוק כמו
שקורה אצלי כשאני חושבת עליך.
אין גבול לדמיון. אין גבול לחלומות. אין גבול לאשליות.
אתה חושב שאני לא יודעת?
אבל המציאות, יקירי, חזקה מכל דמיון. והיא, עתידה להתפוצץ לך
בפנים, בדיוק כמו שהיא התפוצצה לי.
אז הייתי אומרת שזה צחוק הגורל, שאתה מקבל בדיוק מה שנתת.
הייתי אומרת שאתה ראוי לזה ולהרבה יותר בגלל שסבלתי בגללך.
אבל אני פשוט לא בנאדם כזה. לא בנאדם שמח לאיד, לא בנאדם
נקמן... אני בסך הכל מישהי שרוצה שיהיה לך טוב, שתהיה שמח,
שתהיה מאושר.
אולי אתה לא ראוי. יש דברים שהם לא בשליטתי. לא אוכל להגן עליך
לנצח.
רק אוכל לומר, שעל פי נסיוני הדל, אתה מתקדם בעיניים עצומות,
בצעדים מהירים, אל עבר התהום. תתפקח, יקירי. פקח את עיניך
ותתרחק, שלא תיפול לתוכה.
כן, אולי התהום מפתה ואולי היא גם מושכת. זאת דרכה של תהום. אך
היא עמוקה וחשוכה מכפי שנדמה לך וממש ממש לא כדאי ליפול
לתוכה....
האמן לי, כי מי כמוני יודעת מה ההרגשה ליפול נפילה כל כך כואבת
וכמה קשה לקום אחריה.