[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נעם פרידמן
/
אני מוכנה

לאט לאט החדר סביבי נמס. כל הצבעים מתערבבים יחד ונוזלים על
הרצפה. קל לי לשקוע בתוך כל זה. קל לי להיות חלק מתוך הציור
הזה. אם אמס אולי ימסו גם כל המחשבות. אולי ימסו כל התחושות
וכל הכאב ראש הזה. ובזמן שהכל נמס החדר מתחיל להסתובב, ועכשיו
גם כתמים אין. רק משיכות ארוכות של צבע מזיע. וכל מה שאני רואה
בתוך ראשי שהיה כמו גזים בבקבוק מצא סדק בעיני והתפרץ החוצה.
וכעת כל זה מרקד מולי ומכתים את המקום שאני קוראת לו בית. את
העיר האהובה הזאת שלי ורחובותיה הנפלאים. ואת האנשים שבעיניהם
איני מוצאת אהבה עוד, אלא רק זרות מצמררת.

הלוואי וזה היה פשוט יותר, אולי כמו מכשירי חשמל. הייתי מוציאה
לעצמי את התקע ומפסיקה את הזרימה האין סופית של אין ספור
המחשבות האין סופיות המציפות את כל פינות ראשי, שרק מרגיש כמו
יקום גדול ואין סופי בו אף מחשבה לא תמצא מקום לנום, לקצת. בטח
שלא את החור ממנה נכנסה. צעד אחד פשוט קדימה וכל בעיותי
הטכניות והמיותרות מניחות לי, ואני מקבלת אישור מיוחד להמשיך
בחיי. דבר אחד לא ישתנה, הציור האקספרסיבי אליו נקלעתי ימשיך
להוות כרקע לימי. רגלי מכירות בעל פה את המרצפות ונתיבי האספלט
אך קור רוח כבה בגשם. "הפכת לרכיכה" החברות אמרו, ואכן איני
מוצאת יותר את הכוח בעצמותי לשוב ולהנות מכל זה, לחדור במבטי
ולצבוט במילותיי. מצב רוחי משתווה יותר לשל בדל סיגריה גמורה
שמבקשים לכבותה בדריכה מסובבת.

אז אולי מעתה לא אתן לימי לחלוף על פני ולא אתן לעצמי לפספס את
ההצלחות המחכות לי בפינות הדרכים ובכל כיכרות העיר היפה שלי.
אבל אני סבורה, אני יודעת, אני בטוחה, ששם לא אמצא את החתימה
שאותה אני מחפשת. החתימה שחסרה בתחתית הציור הגדול הזה, שם אחד
שאוכל להפנות אליו את רגשותי ואז אולי יתנקו זגוגיות עיני מאבק
הטעויות המצטבר, ואוכל לראות את צומת הדרכים בבירור ולהתקדם על
פי התמרורים.

אולי אני טועה, אולי טעיתי ופספסתי. ייתכן מאוד כי אם הייתי
נענית להזמנה של אותו אחד, ששמו כמה שחיוכו מקרין, שאורח חייו
הוא כניגוד מוחלט לעקרונותי, אולי אם הייתי מצטרפת אליו בסוף
השבוע הייתי פחות מוטרדת עכשיו. כי כשהתייחדנו בפעם האחרונה
הוא סיפר לי על תסריט, על כל מה שחסר, והבטחתי לו שנתחלק
בג'וינט הזה, רק שנינו. בזאת ההבטחה שלי הסתכמה. ובזה שאעזור
לו לצרף את המילים, ובזה שאספר לו על החלומות שלי, ובזה שאשמור
לו את החיוך הראשון של הבוקר, ומילה טובה. אך דבר מה חוסם את
פי ושום משפט לא מסתדר. אז הזמן חולף אחרת מאיך שיכל לחלוף.
וטיפה אחר טיפה ההבנה מחלחלת למודעות אך היא לעולם לא תציף
אותה. תמיד יהיה שם חלק ריק לרגשות, למחלות, לצלילים.

"אני לא יודע למה אבל אני מוצא בך משהו מיוחד. ותמיד אני מנסה
לפענח מה ולא מצליח. ויש לי איזה חיבור אלייך. אז אני אשמח
לשמוע אותך, ואת ממש לא נופלת עלי. יש לך משפטים שגורמים לי
להשאר בפה פעור הרבה מאוד זמן." ואין שקר אחד במילים שיוצאות
לו מהפה. "ואני לא אחשוב שאת שטחית לא משנה מה תעשי." ואולי
הוא קצת מוקסם. הרי אין לו באמת סיבה לדבר אלי מילים שכאלו.
בעטתי לו בין הרגליים עם זווית הראייה המתוסבכת שלי, והוא טבע
בתוכה ולא מצא מפלט. כי הוא לא מכיר עוד בנות כאלה בכלל. ואולי
החזות הבלונדינית, המפותחת והמתחמקת, היא שגרמה לו לאחוז כך
בגופי באותו הלילה, מאחורי המכוניות בשדה. כשמצידן השני כולם
הופרדו מאיתנו במן חומה שקופה. שרק אנחנו הרגשנו בה.

תמיד כשעולה בי המונח "חורף" אני רואה תמונה של הספסל בין
העצים בחצר בית הספר, ואת השלוליות לכל אורך המדרכות. אני רואה
בנים יפים בצעיפים, ואת האף האדום של אחי הקטן. אבל ברגע זה,
אלו לא התמונות שמציפות אותי. ברגע זה כל מה שמציף אותי הוא
ערבוב הצבעים הלא מוצלח. משיכות מכחול של אמן אנונימי הלועג לי
בסגנונו הרומנטי משהו. שקולע כל כך. הוא גורם לי לרצות לשבת
לנצח, ולהשען לאחור לתוך עננה גדולה וסמיכה של כל מה שאני כבר
יודעת. של כל מה שאני אוהבת בכל ליבי. של כל מה שאני מתגעגעת
אליו וקורץ לי מהעבר. של כל מה שאסור ומושך אותי כל כך.

אני מוכנה לראות עשרות סרטים צרפתיים בלי להבין על מה ולמה, רק
כדי להרגיש חכמה. ולשתות רק תה ירוק עם שלוש כפיות סוכר גם אם
זה לא ירווה את צמאוני, רק כדי להרגיש עדינה. אני מוכנה לנשק
אלפי שפתיים רק כדי להרגיש יפה. אני מוכנה להרפות ולספר הכל רק
כדי שיבינו אחת ולתמיד, שאני לא אנטיפתית מבחירה.

אני חושבת שאני מריחה משהו שבספרים קוראים לו שינוי. יש לי
ניחוש שזה חיובי, אבל אני אף פעם לא צודקת על הניחוש הראשון.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש לי חולשה
מיוחדת לנשים
חטובות,
בלונדיניות, עם
חזה סיליקון
ולבוש מינימלי




אחד שחושב שהוא
מיוחד


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/10/10 12:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעם פרידמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה