הוא היה רווק בן 35. סטודנט לתואר שלישי בפקולטה לפיזיקה. חיי
לבדו בדירת חדר לא רחוק מהאוניברסיטה בה למד. התפרנס ממחקר
והוראה. בימים הוא צפה במספרים הרצים על גבי צג המחשב ובלילות,
במפגשיו הקבועים עם חבריו, צפה כיצד הם לאט לאט נוטשים אותו
ואת ימי רווקותם לטובת הנשים שמצאו.  עדיין נהגו הוא וחבריו
לשבת על הבר בפאב הקבוע לשתות ולדבר, אך השיחות נהיו שונות.

נקודת ההשקפה לא הייתה משותפת עוד. נראה שזה הדבר שהיה חסר לו
יותר מכל. לעמוד יחד עם נפש נוספת מול פני העולם ולהביט בו
מנקודת ראות דומה. הזוויות מהן הוא וחבריו צפו על העולם השתנו
עד כדי כך שלפעמים היה נדמה כי הם חיים במרחבים אחרים לגמרי.
הוא מצא כי ככל שעוברים הימים, השיחות עם חבריו היו עליו לטורח
וכי אינו יכל עוד לדבר איתם עוד כפי שהיה רגיל.
בעבר כשהיה משוחח עם חבריו, הייתה השיחה למשקפת אחת, דרכה
התבוננו על העולם. אך לא עוד. לאחרונה בשיחותיהם, הם היו
מגיעים מצוידים, כל אחד במשקפת אחרת. מתבוננים זה בזה. המילים
שנאמרו היו למסך חוצץ, מעין הפוגה ממאמץ ההתבוננות. שיחות בהן
כל אחד שמר את מסקנותו לעצמו.

לכן, ככל שעבר הזמן מיעט להיפגש עם חבריו והתמקד במחקרו.
השיחות עם המנחה שלו למחקר בדוקטורט, שנהפכו למרכז חייו, הם
נשארו ללא שינוי. דרך חליפת מכתבים אלקטרונית, המנחה התעניין
בעבודתו, מתי מחקרו יניב את הפרות הבשלים והוא בשלו הסביר שאלו
בדרך ורק דרוש לו עוד קצת זמן.
גם עם בני משפחתו היה משוחח. פעם שיחה ריקה ופעם בעלת תוכן.
מידי פעם הייתה בה התעניינות כנה, דרישת שלום הדדית, דאגה
לרפואה ועוד כהנה וכהנה. אך שיחות אלו נעשו נדירות יותר ויותר.
כתוצאה מכך הוא דיבר פחות ופחות.
לא תמיד הרגיש שיש לו הכוח להוציא את המילים מפיו. יותר מידי
מאמץ היה כרוח בכך, פתיחת הפה, שאיפה, נשיפה, הפעלת הלשון
והשיניים וכל זה בשביל להגיד מילים שקטות צפויות שאף אחד לא
באמת ישמע.

עם הזמן נחלש קולו ונעשה שקט ורך יותר ויותר עד שלבסוף היה
יכול רק ללחוש. עדיין היו מקרים בהם היה צריך לדבר כמו עם
פקידת הדלפק בסופר ששאלה שמא ברצונו לשמוע על מבצעים שונים
שנערכו, או מוכרת המזנון ששאלה על גודל ספל הקפה בו הוא
מעוניין. הוא למד להשיב לשאלות הללו בהנהון ראש רפה, בתנועות
ידיים.  גם תשובותיו היו קבועות כך שפחת הצורך בשאלות
ובתשובות. במסגרת היותו מדריך במעבדות האוניברסיטה, נדרש ממנו
לתת הסברים לסטודנטים ולענות על שאלותיהם. אולם, כיוון שעמדו
לרשותו לוח וטושים ויכולת הכתיבה שלו הייתה טובה הוא הצליח
לעמוד במשימות ההוראה על ידי איורים, מילים ונוסחאות ולעיתים
נדירות השתמש במיקרופון אליו היה לוחש כמה מילים כאשר לא הייתה
לו ברירה. כך איבד לגמרי את קולו שלב אחרי שלב עד שיום אחד
התעורר וגילה כי הוא לגמרי אילם.

כעת היה מצבו כזה שגם אם רצה לדבר לא היה יכול להוציא הגה, אף
לא לחישה. הוא פנה אל רופאים שונים אך הללו לא מצאו כל בעיה
וכל סיבה אמיתית לאילמותו. הוא הצליח להמשיך את שיגרת חייו
הרגילה רק שכעת היא לוותה בשתיקות רבות מצידו. אנשים דיברו
אליו, עליו, והוא גם אם רצה להגיב, הוא שתק.

ככל שגברו שתיקותיו כך התרבו המילים שבקרבו. דעות שרצה להביע,
חוויות שרצה לחלוק, כל אלה נאגרו בתוכו, ותפסו יותר ויותר
מקום. משפטים כבדי משקל. לעיתים היו מגיעים משפטים חדים
וסדורים היטב מהראש, משפטים מבריקים בעל צבע מתכתי, לפעמים היו
אלו מילים רכות בצבעים חמים מהלב ולפעמים גם אותיות בודדות
שזחלו מהבטן. כלום לא יצא החוצה והכל זרם בתוכו, כך החל
להתמלא, לגדול ולהשמין. החברה שסבבה אותו ניסתה לדבר על ליבו,
עדיין היה בהם רגש כלפיו. "עליך להתעמל, לעשות דיאטה לעסוק
בספורט ולהרזות, אף אחת לא תרצה בחור שמן שכמוך זה לא יפה זה
לא אסטטתי, ככה לא תמצא בת זוג" אך הוא רק הנהן ונתן לעוד זעקה
ליפול מטה במורד הגרון. לאחר שזו לא הצליחה להימלט החוצה נאלצה
להסתר בשיפולי ביטנו ולהיחבא ככפל שומן נוסף.

כך בילה ימיו- בשקט ובגדילה חסרת מעצורים.

(תודה ללינוי על ההערות וההארות)