היא לא נסעה מימיה באמבולנס. לא כחולה ולא כמלווה.
לבית החולים הגיעה בסובארו 95 שחורה שהייתה להם לקניה המשותפת
הראשונה. (באם לא מחשיבים ארוחות ערב וסרטים בקולנוע).
שניהם עמדו באותו כביש ראשי.
רעש הסירנה היה צורם לאוזניה והיא הגבירה את הרדיו. האור שלה
כבר התחלף לצהוב, אך היא שהתה ופינתה לו מקום לעבור. הוא המשיך
באותו מסלול הנסיעה שלה אך מפאת מהירותו כבר נאבד מעיניה.

כשהייתה בת שלוש-עשרה נכנס אביה לאמבולנס ויותר לא חזר.
היא ראתה אותו שוכב על האלונקה ולאחר מכן כבר כרוך בתכריכים.
סירנת האמבולנס שנסע במסלול נסיעתה עוד הדהד בה והציף רגשות
כאלה ואחרים, כמו בכל פעם בעצם. פעמים רבות אף התערבבו קולות
סירנת האמבולנס בסירנת בכיות הלוויה.
תמיד הצטערה למשמע אמבולנס ביודעה שעולמו של מישהו ישתנה.
וכי רק אתמול חי חייו, אולי כתב ביומנו על צרות משכנתא או
זוגיות וכעת, כעת מה?

כפי שהיא, רק לפני אותו יום כתבה על וסת ראשונה, דבר שחשבה
למשמעותי בזמנו, אך כמה קטון הפך ביום שאחרי.
לפעמים הייתה מוצאת נחמה בליבה, אולי זה רק שבר קטן ברגל או
ביד, עוד דף למלא היומן, עוד הרפתקה.
אך אולי גם סוף של תקופה, תחילתה של אחרת.
אולי. ילד, ילדה, אבא או אמא, אח או אחות יקבלו מייד בשורה.
כלשהי. כזאת או אחרת. אולי.

שוב לא יכלה להרבות במחשבות אלה, אותם חשבה ולשה כבר רבות
לפנים.
היא נכנסה הביתה ללא סובבה המפתח בדלת. הוא לא נעל אחריו.
התרגזה. ובצדק.
בצדק להתרגז על אי אחריות שכזאת.
אך לא הספיקה להניח רגליים ונשמע צלצול טלפון.
קול זר של גבר.
היא מיהרה לרדת במדרגות.
כשפסעה על הכביש בדרך לחניה ראתה בעיני רוחה אל כל אותם גלגלי
כלי הרכב שאי פעם התגלגלו בכביש זה ונעצרו על סף ביתה. אימהות
של חברות שהיו אוספות אותה לחוגים, חברים בתיכון, טרמפים
מהבסיס והאופנוע שלו. שהיה מתגלגל ונעצר על הסף מזה כמעט שלוש
שנים. דמיינה גם אמבולנס, האמבולנס שהגיע פעם אחת ולא חזר פעם
נוספת,
עד לפני חצי שעה.

וכי איך יכלה לנחש כי אותו האחד, שבגללו הגבירה הרדיו כיוונו
לביתה?, ואליו.
יכול להיות הדבר שהיה עליה לחשוב כך, אך הרגילה את עצמה שלא
להיות חרדתית ונעתקה מחשבתה מלחשוב שחורות. בעיקר בשל העובדה
כי ניסיון העבר כבר לימדה שאין בכך תועלת וכשהייתה רואה
אמבולנס באזור ומתקשרת אליו, "רק לוודא" היה רואה בזה מעשה
פסול ופחדני, (הזכיר לו את אימו הפולנייה). כך שהפסיקה.

כשהגיעה לבית החולים חנו בכניסתו שישה אמבולנסים. תהתה איזה
האחד שבו הייתה אמורה לשבת. כמלווה. אם רק הייתה מנחשת, עוצרת
בכביש ועולה עליו. אולי עוד היו מדברים, שכן להתקשר הוא הספיק.
אך לא הספיק לנעול הדלת. ולא דיברו עוד.

היה עליה לעבור בדיקות מספר שלסופן נמצאה מתאימה לתרומה.
הידרדרות במצבו הביא אותה להחלטה פזיזה. היא נשכבה על שולחן
ירוק והתבקשה לספור עד עשר אחרי הזריקה. היא הספיקה להציץ
החוצה ולראות אמבולנס ממהר להיכנס לבית החולים. ולמי משתנים
החיים היום? זה כל מה שהספיקה לחשוב. נרדמה.

הניתוח הצליח, הוא התעורר.
היא לא.
כעבור יום נלקחה ברכב של חברת קדישא היישר לבית הקברות.
וכך קרה שלא זכתה לנסוע באמבולנס בימיה, לא כחולה ולא כמלווה.