כל ערב אני הולך להקשיב לה שרה. אני יושב על דלפק הבר, לוגם
בירה, בין לבין גם מדליק סיגריה ובעיקר מקשיב. שלומית תמיד
טענה שאני אף פעם לא מקשיב, לו רק הייתה רואה אותי עכשיו. אבל
היא עסוקה ברון שלה ובטח כבר לא חושבת עליי ועל חוסר ההקשבה
שלי ורק אני לעיתים עוד נזכר בה ויודע שצדקה כי רק עכשיו אני
באמת מקשיב, ובכל טון וטון לומד להכיר אותה טיפה יותר. בסולמות
של המינור קולה רועד טיפה ובמייז'ור מתרעם ולפעמים הוא כל כך
צלול עד אשר אני תוהה אם גם היא מתרגשת מהסנטימנט הווקלי
שחילצה זה עתה מגרונה העדין. ישנם ימים, כאשר אני עצוב, שאני
מתבונן היישר לתוך עיניה העצובות ומתמלא ברגשי שותפות וכאשר
אני במצב רוח מרומם אני משפיל מבט כי איני מסוגל להתמודד עם
העצבות שלה שיכולה להיות מאוד מדבקת ומפתה.
והנה עכשיו, היא נגשת אליי ומתיישבת בכסא לצידי. ידיה המזמינות
מונחות באדיקות לצידי גופה השדוף עד שלבסוף מרפות ומשעינות את
עצמן למנוחה על דלפק הבר. אני מרגיש חלש ומשותק ומדליק לעצמי
סיגריה בשארית כוחותיי האחרונה. היא מדליקה לעצמה גם אחת
ונראית עצובה יותר מתמיד. לבסוף אני מצליח לצייץ לכיוונה מחמאה
בנאלית על השירה הכלל לא בנאלית שלה. מייד אני מתחרט ומתבייש
בעצמי על החנפנות הלא מקורית. היא דווקא מגיבה בנחמדות. אני
מחפש מאחורי בנואשות גבר חסון עד שלבסוף מבין שהוא יושב לצידי.
בגרון חנוק אני משלם את החשבון ונע לעבר הטלפון הציבורי שבקצה
הבר. הגבר העצוב שמאחורי נראה יותר חסר אונים ממני. אני מצטער
שאולי למדתי להקשיב אבל שכחתי להתבונן.
אני מתקשר לשלומית ואומר לה שאני כבר יודע להקשיב. הקול האדיש
מהצד השני של הקו מבשר לי שזה נהדר ושעכשיו אני רק צריך ללמוד
לאהוב.