כל החיים שלו הוא חי בין הצללים. בלילות הוא היה עובר ממסיבה
למסיבה ועומד בפינה הכי חשוכה בחדר, לפעמים עם בירה ביד
ולעיתים רחוקות, כשהוא היה רואה אותה, עם כוסית וויסקי.
הוא ידע מי היא. היא אף פעם לא ראתה אותו. לא בגלל שהוא לא היה
שם בשבילה ולא בגלל שהוא לא עבר על ידה אף פעם. הוא כן, אבל
היא לא ראתה אותו בגלל הצללים. הוא לא ידע תחושה אחרת מהכאב,
הוא לא ידע איך להיות מישהו שלא חי בין הצללים. ריח גופה היה
בשבילו כמו ילד שמריח את הסופגניות שאמא שלו מכינה בחנוכה.
הסופגניות שאליהן הוא התגעגע כל השנה.
בימים שאחרי המסיבות, הוא לא ישן, הוא לא הקיא מהשתייה שהציפה
את קיבתו, הוא רק מילא מאפרות בסיגריות שלא אהב את הטעם שלהן
ואת הריח שלהן וחשב עליה. מתגעגע אליה כמו שילד מתגעגע
לסופגניות של אמא שלו בחנוכה. בימים האלה הוא היה יושב עם
המאפרה שכמעט אף פעם לא ניקה, מול החלון ומחכה שהיא תעבור. היא
גרה מולו, אבל היא אף פעם לא ראתה אותו כי הוא חי בין הצללים
והיא חיה באור הזרקורים, אור שאף פעם לא יצא לו להכיר מקרוב.
הוא ידע איך הילדים שלהם ייראו, איך הפרצוף שלה יראה כשהם
שוכבים, אחרי שהוא ניסה בכל הכוח שיש לו שהיא תתענג לפניו. הוא
ידע את הריח שיש בתוך פיה והוא ידע את ההרגשה שלו בכל פעם שהוא
ינשק את שפתיה הבשרניות. אבל היא לא ידעה מי הוא כי הוא חי בין
הצללים.
הוא לא ידע שינה אמיתית מהי, הוא לא ידע תענוג מה הוא, הוא ידע
אהבה נכזבת שהרבה מכירים. אבל הוא לא הכיר משהו שכולם כן
הכירו, הוא לא ידע איך להסתפק במשהו פחות טוב. כולם רצו מישהי
שנמצאת באור הזרקורים, אבל בסוף הם הסתפקו במישהי שהם הכירו
מהגן, או במישהי שהייתה גרה בדלת שליד, מישהי שמעלה להם חיוך
קטן על הפנים כשהם רואים אותה, אבל הם לא היו מרגישים כאילו הם
מרחפים באוויר שהם ראו אותה, הם לא הרגישו שום טעם בפיה
כשנישקו אותה וגם לא התאמצו שהיא תתענג קודם כשהם שכבו. הוא לא
ידע איך לעשות את זה.
הוא לא ידע איך להסתפק בקצת הזה, הוא לא ידע למצוא משהו שלא
מספיק לו. כי כולם חיו להם בצורה רגילה, לא באור הזרקורים, אבל
באור שמש רגיל כזה. הם לא היו כמוהו, כמו האיש שחי בין הצללים.