הוא שתק. הביט בי ושתק. מדי פעם העיף מבט לגליון שבו רשומות כל
הטעויות שעשיתי במהלך החיים. כל השגיאות שהביאו אותי לפה.
הוא תמיד הביט עליי מלמעלה ולרגע דימיתי אותו למלאך. לא כי הוא
מציל אותי ושומר עליי, אלא כי אני הייתי התפקיד שלו. אני הייתי
המשימה, והוא שנא את הבוס שלו על שהפיל עליו את התיק הזה.
אותי.
גיחכתי. אני נטל אפילו על מלאכים.
האם אני עדיין מאמינה בסדר העליון? כאילו מישהו מכוון הכל?
זאת שאלה לעולם שבחוץ.
היא צדקה. פה אלוהים לא משנה כל-כך.
מי שקובע הם הרופאים. הם לא נמצאים בחולצות כפיייה - הם יכולים
לעשות ככל העולה על רוחם. אם הם רוצים להכין לעצמם תה, הם
מכינים לעצמם תה. פעולה כה פשוטה ואנושית. לרצות משהו, לעבוד
בשבילו ולקבל אותו. מהות הקיום.
תה? זאת מהות הקיום? לא פלא שאת כאן.
כמו תמיד, היא צודקת.
רגע, למה אני תמיד מצדיקה אותה? היא תמיד משפילה אותי. היא
מטיחה בפניי את העובדה שאני פה ומגיע לי שאני נמצאת פה. למה
אני תמיד כל-כך רגועה כלפיה? למה אני לא נלחמת בה?
הבטתי בפסיכולוג.
הוא ליטף את זקנו והמשיך בשתיקתו. חיכה שאעשה את הצעד הראשון.
ניסה לגרום לי לדבר.
חזרתי למחשבותיי - נזכרתי למה אני לא נלחמת בה.
זה יגרום לי להיראות יותר משוגעת ממה שאני באמת. זה כבר קרה.
לילה אחד, בכיתה ט'.
שכבתי במיטה והחלטתי להיפרד מחברה שלי.
לאני האחרת היו רעיונות אחרים - ולא הסכמתי. רציתי לקחת שליטה
על החיים שלי, לא לתת לאני האחרת לעשות מה שאני רוצה.
והיא נלחמה. וניצחה. לקחה שליטה.
היא נתנה לי מכות.
מלאה דם, ניגשתי לאבא שלי.
"אני משוגע"' אמרתי לו: "יש בי יותר מאדם אחד."
דיברתי על עצמי בלשון זכר. הוא עדיין לא ידע שגיליתי שאני בת
בגוף של בן.
אבא שלי היה מודאג.
הרבה פעמים חשבתי שזה יטריד אותו, לכן לא סיפרתי לו - לא על מי
אני באמת, ולא על אני האחרת. אבל כדי לנצח אותה הייתי חייבת
התערבות מבחוץ.
זה לא עזר.
הרי אני עדיין כאן, ואבא שלי מזמן לא.
אמרתי לשופט שזה המקום היחיד שאוכל להיות בו. לא אצליח להסתדר
בכלא.
הרי היו שולחים אותי לכלא של בנים.
אז אמרתי לשופט כמה שיכולתי על עצמי, על אני האמיתית, על אני
האחרת, על העימות.
על למה הייתי חייבת להרוג את אחי.
הוא לא התרשם, אבל זה כי הוא היה טיפש.
אז הוא הביא פסיכולוג, אותו אחד שיושב מולי ובזכותו אני לא
בכלא. לפחות לא מבחינת החברה.
אבל אני לא חופשיה פה, זה אכן כלא, אבל פה לפחות מקבלים אותי
בתור מי שאני באמת.
יכלת לעשות את אותו הדבר בתל-אביב, את לא צריכה מוסד לחולי
נפש כדי לקבל הכרה.
נאנחתי. היא שוב צודקת.
ובגלל זה שנאתי את כולם - כי הם חייבים לשפוט אותי לפי הטעויות
שעשיתי. לא נותנים לי הזדמנות לתקן את שגיאותיי. אין פעם
שנייה, לא אם אני כאן.
כאן שמים את הנגעים הגדולים ביותר של החברה, את המסוכנים
ביותר.
הפסיכולוג יצא ונעל את הדלת. כנראה הלך להכין לעצמו תה.
פעמים רבות אני חושבת על מה יכול היה לקרות אם הייתי מספרת על
עצמי לפני הרצח.
האם עדיין היו שמים אותי פה? רוצחת פוטנציאלית?
ואם הייתי מספרת על הכל מלבד צמאוני לדם?
וגם אם כן, מה כל-כך רע בזה? זה לא דם של כל אחד. זה דם של אחד
שהיה מגיע לו.
עדיין היית פה. הם לא יכולים לקחת את הסיכון.
כרגיל, היא צודקת.
נמאס לי ממנה.
ומה תעשי בקשר לזה? תחתכי את עצמך כמו פעם? זה לא יעזור. וכן,
אני שוב צודקת.
אני שונאת אותה.
