פרק 1

"אל תגיד את זה".
- אל תגיד מה?"
- "את מה שפסיכולוגים תמיד אומרים. אתה יודע, כשאני שוכבת על
הספה ואתה שואל אותי איך אני מרגישה בקשר לזה."
- "בפעם האחרונה, גברת... אה, איך החלטת שאקרא לך היום?"

נאנחתי. הייתי רוצה שפעם אחת הוא לא יתייחס אליי כמו משוגעת.
כאילו אני לא כבולה בחולצה הזאת. כאילו הוא חבר שלי. אני יודעת
שהוא לא ואני יודעת שהוא לעולם לא יהיה, אבל הייתי רוצה שלפחות
פעם אחת הוא יעמיד פנים שזאת אותה ידידה שלו מהתיכון, שזאת
מישהי שהכיר בצבא, ההיא מהעבודה, מישהי מהחיים הפרטיים שלו.
מישהי שאליה הוא לא מתייחס כמו זבל. מישהי שאיתה הוא פיתח
מערכת יחסים כלשהי, לא קשר רומנטי או משהו כזה, אלא מערכת
יחסים כזו שיש לכל אדם עם כל אדם אחר שהוא מכיר.
השפלתי את ראשי.
רציתי שייתן לי קצת כבוד. ממש קצת; שיעריך אותי בשביל מה שאני,
בשביל מה שיכולתי להיות. לא בגלל שעשיתי החלטות שגויות.
הבטתי סביב - לא כי אני לא מכירה את המקום, אלא כדי להפנים,
שוב, את העובדה שאני פה.
אחרי כמה זמן המקום הזה משפיע על צורת החשיבה שלך. חשבתי שאולי
זה עושה לפסיכולוג את אותו הדבר. חשבתי שאולי בגלל שאני פה אני
חושבת שבשל כך הוא חושב כך.
זמן? זמן הוא דבר יחסי. כמה זמן אני כבר פה? שבוע? חודש? שנה?
לפעמים נדמה לי שאני ישנה בעולם בחוץ ומדמיינת את כל זה.
לפעמים נדמה לי שאני ישנה פה ומדמיינת את העולם בחוץ. אבל רוב
הזמן אני ישנה כדי להעביר את הזמן.
זה התחיל כשנתיים אחרי הצבא.
מצאתי את עצמי בחמש אחר הצהרים, יושבת מול המחשב ושורפת זמן.
צחקתי - אז, לא עכשיו - חשבתי כמה זה יהיה מצחיק לו היו קוראים
לחשיש זמן.
אז היה לי זמן וגם חשיש, ושרפתי את שניהם בלי סוף.
יום אחד זה קרה - הוא נגמר. החשיש, הכוונה - אך הזמן לא יאחר
בעקבותיו.
הבנתי שזה כל מה שאני עושה: יושבת, צוחקת, מעבירה את הזמן.
חשבתי שעדיף כך מאשר שהזמן יעביר אותי על דעתי - המציאות הייתה
קשה, אך ניחנתי בעקשנות על-אנושית להאמין שאני מסוגלת להתמודד
איתה.
הבטתי סביב שוב. אני מעדיפה לחשוב שאני חולמת את המקום הארור
הזה.
כך קרה שהגעת לפה, את חושבת שאת חולמת.
נאנחתי.
היא צודקת, ועצם העובדה שהיא קיימת מוכיחה את זה.
ישבתי מול הפסיכולוג והבטתי בו, מניחה לשערותיי לכסות מעט את
פניי.
אם כבר משוגעת, לפחות שאעמוד בסטנדרטים.