[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רות לוי
/
ירדנה

אוה, בטח שאני זוכר את ירדנה.
שיער ארוך וחלק, שטני, שקיבל גוונים אדמדמים באור השמש הקיצית
של שנת 48. תמיד מסורק.
עיניים ירוקות, מחזירות אור, זוהרות. הסתנוורנו רק מלהביט
עליהן.
ואיזה תחת מוצק, יפהיפיה שהיה לה. הוא היה אולי המחזה היפה
ביותר שראה הקיבוץ שלנו מזה שנים. היא תמיד לבשה חולצה מכופתרת
שהכפתור העליון פתוח וכשהתכופפה, יכולנו להציץ...
ירדנה הייתה האטרקציה הראשית של הקיבוץ. כמעט כל נער בן 16
ומעלה הכיר אותה מקרוב מידי. קיוויתי אז, שאולי גם ילד בן 10
כמוני יהיה מספיק טוב בשבילה. אבל אף פעם לא היה לי את האומץ
לשאול. כל מבט שלה שיתק אותי לחלוטין. היא הייתה נקודת התורפה
שלי.
רק את אבא שלה, ירדנה אהבה. תמיד דיברה עליו במעין הערצה כזו.
מילואימניק. חיכיתי ליום שבו אתגייס ואבוא אליה, לבוש במדים
וחולצה שהכפתור העליון שלה פתוח, כך שהשערות שאצמיח יוכלו לצוץ
משם.
ירדנה רקדה בלט. אמא שלה הייתה מורה, עוד ברוסיה, וכל הזכרים
הקיבוץ ידעו שכל יום בשעה 8 בערב, ישנה תצפית מחלון ביתה של
ירדנה, כשהיא חמושה בבגד גוף צמוד וגמישות בלתי נסבלת.
באותה עת, הסכמתי להצעת החברות של רחל. על אף שהייתה קצת
מסריחה, ידעתי שעליי לטפח מערכת יחסים על אש קטנה, שאוכל לזרוק
ביום שבו ירדנה תדבר איתי ותראה איזה גבר מוצלח שאני. טוב,
כמעט נער. (את רחל זרקתי עוד באותו השבוע, כיוון שצפיתי בה
מחטטת באף והעניין לא נעם לי)
כשמלאו לי 13, שנת מצוות, ירדנה הבחינה בי בדרך לבית הכנסת.
"שלום, ילד." היא אמרה ביהירות קלה, היא הייתה אז כבר כמעט בת
20, כמעט בחורה.
"שלום..." גמגמתי לעברה, בזמן שסידרתי את הטלית על צווארי.
"כבר בר מצווה? איך שגדלת" אמרה והלכה משם. ואני רק חייכתי כל
הדרך מהמחשבה שירדנה הייתה מודעת לקיומי עוד לפני אותה שיחה
שטחית.
מאז לא דיברנו, עד היום שבו עזבה לאמריקה.
אביה פתח עסק של מזגנים, אותו החליט לשווק לחוץ לארץ, ועל אף
שהייתה כבר בחורה עצמאית - בחרה לעזוב איתו ועם אמה.
הייתי אז כבר בן 14 וחצי, היו לי חברות, תקוות ואכזבות וירדנה
אחת שלא יצאה לי מהראש.
נתתי לה פרח, ולב מצמר שסבתא סרגה עבורי. הושטתי אותם ביד
רועדת, אך הייתי נחוש בדעתי לעשות כן.
"ילד," היא אמרה, היה לה קול של אחת שעבר עליה הרבה. קול מובס.
"דון זו'אן נהיית לי. חשבתי שרק להסתכל אתה יודע" חייכה.
הרגשתי איך הדם זורם לי מכל חלק בגוף ומתרכז הישר בתוך הלחיים.
כשכבר באתי לגמגם משהו שנועד לכישלון, ירדנה הושיטה יד לעבר
שערי ובלגנה אותו. "ילד טוב." היא אמרה, לקחה את המזוודות
והלכה לתחנת האוטובוס.

שנים לאחר מכן גיליתי שאיננה עוד.
אביה חזר לארץ בעת גיוס למילואים, ונפטר בארץ הקודש.
היא ארזה את המזוודות שלה, ועזבה.
איש לא ראה.
איש לא שמע.
בחדרה נשאר רק פרח נבול, ולב סרוג ומחורר.

אמרו לי לא פעם, שהמוזה לכתוב באה רק כשסובלים.
אז איך זה, שכל פעם כשאני נזכר בירדנה, אני מתמלא בחום בלתי
מוסבר ובאופטימיות נצחית, של בחורה שבלעה את החיים כמו את פרי
עץ הדעת, וירקה את הגרעינים החוצה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הכי מבאס בנסיעה
במינבוס קו ארבע
זה שאתה חלק
מצוות העובדים
כל הזמן מעביר
כספים אחורה,
השלב הבא הוא
שהנהג יבקש ממך
עזרה בדו"ח
למע"מ.



ערד עזמוביץ
בעוד סיבה למה
הוא הולך ברגל.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/11/09 3:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רות לוי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה