שלושה ימים התבוססתי במיטה.
מתפקדת כחולה מדומה, שום דבר לא כאב לי והכל כאב לי.
עד שביום השלישי קשרתי את הכלבה לברזלים שמחוץ לספרייה וניסיתי
למצוא ספר.
בסוף מפאת קוצר בזמן השאלתי ספר שירי הייקו של איזה מורה יפנית
מטופשת בת עשרים ושש.
אני בת עשרים ושש, בלי שום הכרה, כבוד ורעדה או פירסום, בלי
שירים והכי גרוע בלי שום תובנות מעניינות.
שבועות אני מסתובבת כשבראשי ארסנל של סיפורים קצרים שמצאו את
מותם בדרך אל הדף, תמיד אלו התחלות וסופים בלי בשר ואמצע,
החלטתי להשאיר אותם לקוראים. אפילו היה לי כבר סיפור נפלא על
בחורה שמחליטה יום אחד לפרסם מודעה בל"מטייל" למרות שהיא לא
מתכננת לטייל, רק למצוא מתנדבים שיוכלו לעזור לה לגלות כמה
אנשים יכולים להידחס בתוך הבית שלה בו זמנית. אפילו ידיד רחוק
הצליח למצוא את הדימוי של קיבולת האנשים בביתה כקיבולת הגברים
בנרתיקה. באמת שזה יכל להיות סיפור חזק. אבל אין לי את הכוח.
כשאתה כותב שיר יש לך את האפשרות להוציא עצמך יפה או מכוער,
משום מה בכל נסיון שלי תמיד אצא פתאטית.
אז קניתי סיגריות שמצויירים עליהם כל מיני קישקושים לא ברורים,
קטע כזה של עיצוב, עיצוב תעשייתי אולי ,מה אני מבינה, אני
אומרת, אם זה מעלה את מחיר הסיגריות, אז אל תטרחו.
אימא של בילי מפארק הכלבים שאלה אותי מה דעתי לגור יחד בשותפות
במרכז העיר, זה קצת אירוני שמדובר בה, אחת הטיפוסים הצבועים
בעלת כלב שפגשתי מימי. אני חושבת שהסכמתי למרות שהתחמקתי
מהטלפונים שלה, כי בסך הכל הייתי חולה מדומה שלא מגיעה לעבודה
ואם כבר אני מדווחת לעבודה אז גם היא מחוייבת לדעת שלקחתי פסק
זמן מהרציונליות, מאנשים, מהבגדים.
הדבר שהכי מפחיד אותי בלגור לבד הוא הרגע בו אתגעגע לאוכל של
אימא. למרות שהיא בקושי מבשלת וגם שהיא מבשלת זה יוצא לא טעים
אבל אני חושבת שהמטאפורה הובהרה כראוי.
משום מה במקום שאנשים יהיו כנים ויגיו לי "היי, את ניראת נורא"
הם רק שואלים למה אין לי זוגיות
והחוסר כנות הזו והאובר הלקאה עצמית שלי לשומן ולשיערות
שהופיעו פתאום על כל חלקת עור שמבדילה בין גבר לאישה,
החוסר כנות הזו גורמת לי להפסיק להתעניין מי ומתי יחפון לי את
הציצי, מה שפעם ממש היה חשוב לי.
חלמתי בלילה שא' כועסת עלי ומספרת לכולם איך הייתי מגעילה אליה
ושהיינו ממש חברות טובות, כאלו שעושות את סדר הפסח אחת אצל
השנייה, יותר נכון אני אצלה כי לי אין משפחה, עד שנעלמתי
לחלוטין.
חשוב לציין שמדובר בא' הלא רלוונטית לסיפורי יהודה איש קריות
שאני דואגת לספר לכל מי שאפשר, אלא בא' השקטה שסיפורה העצוב לא
צלח את הסלונים ובתי הקפה בעיר, בפעמים בהם טרחתי להגיע.
עכשיו הכלבה צולעת וצריך לחכות כמה ימים עד שזה יעבור, יש חשש
לדלקת פרקים, אבל אני לא מוסמכת, אף אחד לא מוסמך בעצם אני לא
חושבת שבאמת מישהו ירצה לצלם לה את הרגל, ולי אין כסף.
האמת, אני רוצה כלבה לקישוט, כזו שתיתן לישון בשקט כי זה לא
שאין מקום במיטה, אבל למה היא תמיד בוחרת להיצמד אליי ולדחוף
רגליים במקומות שרגיש.
ויש איזה גבר אחד נשוי+ תאומים שאני קצת דלוקה עליו, זאת אומרת
שהייתי מוכנה לשקול רומן צדדי שיפיג את השיגרה.
אני חושבת שאותתי לו יותר מפעם אחת בימים שהתחרפנתי יתר על
המידה, אבל קצת קשה להתמיד כשאתה מצטייר כלא יציב ושטותניק
והוא כמנהל רציני ודיסקרטי, זו כנראה הניגודיות ביננו אני
בטוחה, כי אם לומר את האמת הוא מתלבש די גרוע, כמו ילד לפני
הצבא, או כמו ילד אחרי הצבא ולפני הטיול, או כמו ילד אחרי
הטיול ולפני הלימודים או השד יודע מה.
באמת שאני משתדלת, הרי צלחתי מחצית הדרך, אהיה חייבת לחזור
לאימא של בילי ולדחוף את העגלה הזו, להיות עסוקה בהמשכיות
ולהטריד מחשבותיי יום וליל אם אצליח לבד,ואם ניתן גם לחסוך.
מה שהכי חשוב עכשיו זה להמשיך להתעלם מהבריות, כאלו שכבר הכרתי
וחשבתי שאהבו אותי ושאהבתי אותם, חשוב לא להתקשר ולאחל יום
הולדת שמח או חג שמח, לא כי אני לא באמת מאחלת (מה שנכון ברוב
המקרים) אלא רק כי הם לא מאחלים ותמיד יוצא שאני הראשונה לשבור
את הניתוק. אם החיים היו נטולי ברכות ואיחולים הייתי צולחת את
השנאה בקלות.
מה שמוזר הוא, שאנשים באמת שמחים להיוולד, ושמחים לציין זאת,
להדגיש על הלוח בצבעים שמחים וחזקים שאף אחד לא ישכח אבל הם
תמיד שוכחים, ורק אני כבר שנתיים מסמנת על הלוח מועדי אבל
ומיתה.
ולי חשוב לא לשכוח למרות שהם שוכחים.
ישבתי בפארק וקילפתי קלמנטינות. הגיעו כמה בטלנים, אחד זקן
כמעט ערירי(למעט אשתו הפנסיונרית) שמוחה על יחסם של חמשת ילדיו
על בדידותו. משפט המפתח שלו לחיים: "להצלחות יש הרבה אבות אבל
הכישלון הוא יתום". הנהנתי להסכמה.
השני רווק מבוגר חצי חירש שהשיל בקיץ האחרון חצי ממשקלו,
והשלישי בחור צעיר שאני בטוחה שכבר נתקלתי בו בחטיבת הבניים
המקומית.
שני האחרונים בעלי כלבים גם כן. לפנסיונר אין, אבל הוא טורח
להלל היסטוריה רבת כלבים מאולפים בביתו, היום הוא מגדל חתולה
פרסית מלאת שיער.
הם קצת הפריעו, לא הרבה.
אין ביני ובינם שום קשר למעט הקור.
הכלבה ליקקה ממרח חצילים חריף שמצאה בפח הקרוב וכולם נהנו
מהתיאבון חסר הטעם שלה.
ואם הצגתי את חבורת האנשים הללו באור לא להם, כלומר יותר ממה
שהם באמת או בצורה פיוטית אז אני מצטערת, הם באמת סתם אנשים,
כמוני.
ולסיום ציטוט מהמורה היפנית בת העשרים ושש המטופשת מתוך ספר
ההייקו שלה:

"דצמבר
צונח עלי
בדידות.

לעולם
אחד ועוד אחד
הם שניים"


יופי , ממש יופי.