הימים ימי חורף, אנשים לא יוצאים סתם כך מבתיהם, באמת איזו
סיבה יש לצאת?

למשל להביא את העיתון מהמרפסת, כשהניילון העוטף אותו כולו
רטוב.

באותו יום חורפי יצאה גם סמדר להביא את עיתון הבוקר, פותחת את
העיתון מול הקפה המהביל, ומתעלפת.

העיתון נשמט מידיה על הרצפה חושף כיתוב באדום בגופן גודל 70:
"סמיר קונטאר נרצח בלבנון - ישראל לא נטלה אחריות".

ב"בור" החלו שואלים שאלות מי? מתי? איך? למה?.

מקורות ביטחוניים נתנו לכתבים השונים להבין שהפעם באמת "זה לא
אנחנו".

אמיר חזר זה עתה מ"נסיעת עסקים" כמו שנהג לאמור לאשתו רונית,
בידיו בושם טוב מהדיוטי פרי, ומתנות לילדים.

אמיר הינו איש שיווק של חברה גדולה בצפון, הוא גדל בקיבוץ, אך
עזב אותו כי חשב שהוא שווה יותר ולא הסכים לשוויוניות שצביקה
שלא עובד ורק בא לחדר האוכל עם בגדי עבודה, יקבל אותו הדבר
כמוהו שעובד בחריש בלילות, וקוטף כותנה מחמש בבוקר עד עשר
בלילה.

אמיר גם לא אהב לחלוק את אותו הרכב עם אנשים נוספים, אמיר אהב
את החופש.

אמיר כחקלאי בעברו ידע לזהות כל עקבה בקרקע, מי עבר, מה משקלו,
לאיזה כיוון, מה מצבו הגופני ואפילו את רישומי דרמת מנוסת
הארנבת מפני התן בלילה יכול לראות על פני האדמה.

שנים אחרי שעזב את קיבוצו ישב אמיר במשרדו באחד מימי האביב,
בהם ריח פריחת התפוזים נישא באוויר, אוחז בידו האחת את עיתון
הבוקר ובשנייה את תה הצמחים שכל-כך אהב, כותרות העיתון בישרו
על שחרורו של סמיר קונטאר בעסקת חילופי שבויים.

מספר ימים אחרי ישב אמיר בערב עם רונית אשתו וראה מול המסך איך
חוזרים שבויינו בארונות, מבין שיניו סינן פתגמים בערבית שלמד
בתיכון ממורהו האהוב שמעון: "כול כלב ביג'י יומו", "אל בדואי
אחד תארו בעד ארבעין שנה וקל: סטרג'לת".

רונית ניסתה להרגיעו, "פחות מנוול אחד להאכיל".

בערב שבוע לפני חנוכה הודיע אמיר לרונית כי הוא נוסע לפגישת
עסקים בטיואן, וישאר בה כשבועיים.

רונית שהייתה מורגלת בנסיעותיו התכופות, התפרצה עליו בתסכול
שאגרה במשך חודשים, "למה דווקא בחנוכה? יהיה פעם איזה חג
שתחגוג איתנו? כל הזמן אתה בנסיעות, אתה לא רואה שאתה מפסיד
איך שהילדים גדלים? כמה אני יכולה להמשיך כך בגידול שלהם לבד?"
אמיר הפסיק את שתף דיבורה בנסותו לקרבה אליו ולחבקה, אולם היא
הדפה אותו מעליה.

בבוקר הם נפרדו מבלי לומר מילה, אמיר גרר אחריו את המזוודה
לבוש בחליפה מעונבת מנסה לפייסה אך ללא הועיל.

אמיר פנה צפונה במקום לפנות לעבר שדה התעופה.

במחסן נטוש של איזה מושבניק ממטולה, הוא הוריד את החליפה פתח
את המזוודה והחל מוציא ממנה תלבושת של פלאח, כפייה, שרוואל,
אקדח שהיה ברשותו עוד מימי היותו קצין בסיירת מובחרת, סכין
קומנדו, וסט איפור.

אמיר היה בן כיתה של סמדר, כזה שישב איתה על הסיר, למדו ביחד
ועשו שטויות ביחד, ממש כמו אחים.

הוא הרגיש כי יש לסגור מעגל, "אחים לא מפקירים".

הלילה ירד, גשם קל נשמע מחוץ למחסן, עננות עבותה הסתירה את
אורו של הירח, אמיר יצא מהצריף לעבר הגדר, מתעתע בגששי הצבא
שבאו פעם אחר פעם לגדר עקב נגיעה, וכל שמצאו היה עקבות דורבן
וכמה קוצים בצבע שחור לבן.

אמיר ידע שאחרי מספר פעמים הם כבר לא יטריחו את עצמם בשביל
איזה "דורבן".

את הגדר עבר בלי בעיות, לא מותיר כל סימן מחשיד, את הנתיב בין
שדות המוקשים זכר עוד מהשינון האין סופי שהיה עושה לקראת
פעולות "מעבר לגדר".

לפנות בוקר כשכולו רטוב מצא חמור של אחד הכפריים בסביבה, הוא
רכב עליו עוד כמה קילומטרים עד לפאתי העיר צור, שם באיזה מבנה
נטוש קשר את החמור, הדליק מדורה התחמם ונרדם במרתף שאת פתחו
הסווה.

אחר הצהרים התעורר לקול נעירת החמור, יצא החוצה אל השמש
שהפציעה מבין העננים שהלכו ונסוגו מזרחה, עלה על החמור מסריח
אך יבש מהמדורה שהתחמם לידה, לא לפני שנתן לחמור ללגום ממי
השלולית.

אמיר התקשר לרונית בסלולרי שלקח עימו, אמר שהפגישה מאוד
מוצלחת, והיא החזירה לו: "תשמור על עצמך ואל תשכח מתנות
לקטנים".

לאחר התלאות הרבות שעבר והמודיעין שאסף בדרך, הגיע אמיר ליעדו,
בוילה מפוארת בפאתי בירות ראה בפעם הראשונה פנים מול פנים את
סמיר שהתנהג כאילו רודפים אחריו כל הזמן, וחשד בכל דבר מסביבו.


אמיר חיכה ללילה, הוא ידע כי סמיר חוזר מבילוי עם חברים מהפאב
הסמוך, סמיר ירד מתנדנד קלות מהמרצדס כשחבריו מנופפים לו
לשלום, סמיר לא הגיע למדרגות ביתו, הסכין של אמיר שיספה את
גרונו ורק חרחור חלש נפלט אל תוך הלילה האפל.

את הדרך חזרה עשה אמיר עם רכב שגנב, ארבע שעות אחרי כבר היה
מתעתע שנית בגששי הסיור.

את הלילה עשה במחסן הנטוש של החקלאי ממטולה.

בבוקר החליף לבגדים נוחים שחיכו לו במזוודה שהסתיר והלך להתקלח
במקלחות ב"מרכז קנדה" שבישוב.

לאחר המקלחת החליף אמיר לחליפה ולעניבה, אותה חליפה ועניבה
שלבש בצאתו "לפגישת עסקים" לפני שבועיים.

בדרך עבר בקניון "שדה נחמיה" קנה לאישה בושם ולילדים מתנות.

מול הטלוויזיה כשהפרשנים מנסים לנתח למי היה אינטרס להרוג את
סמיר קונטר, נתנה רונית לאמיר נשיקת פיוס מריחה מהבושם שקנה
לה: "מה זה משנה מי הרג אותו? העיקר שהבן-זונה מת" אמרה.

אמיר חייך מתחת לשפם.

למחרת התקשר אמיר לסמדר: "מה את אומרת? הלך הבן-זונה", וסמדר
מעברו השני של הקו ענתה "כול כלב ביגי' יומו",

"אני רואה שאת עוד זוכרת כמה פתגמים מהשיעורים של שמעון" אמר,
"כן" ענתה סמדר "אלוהים דואג לצדק",

כן "אלוהים" חייך אמיר מבעד לשפם ונפרד לשלום תוך ניתוק
הטלפון.