זה בטח הדבר הכי אישי שיצא לי לכתוב. בטח תחשוב שאני מגזימה
ואולי זה בכלל לא יזיז לך, אבל אני מרגישה שדיי! נמאס לי. נמאס
לי שחושבים שאני מרגישה אלייך משהו. כי הרגש היחיד שבי כרגע
הוא כעס. וזה אפילו לא כעס עלייך אלא על עצמי. שעוד יש בי
שאריות שלך, ושל התקופה שלנו יחד. זה מכעיס אותי כי היא נגמרה,
והיא כבר לא רלוונטית. זה מכעיס אותי כי אני אוהבת לאהוב וכרגע
אני כלום. זה מכעיס אותי כי עוד לא הרגשתי כלפי אף אחד מה
שהרגשתי אלייך. וזה מכעיס אותי כי אתה לא הבן אדם שהתאהבתי בו,
או אהבתי אותו.
אתה שונה. ברמה כזאת שאם היינו מכירים היום זה היה מחזיק
יומיים, לא שנתיים. זה הורג אותי לחשוב שמישהו, כל אחד, יכול
להפוך לכל כך אחר בכל כך מעט. זה מכעיס אותי להבין שאהבה לא
נמשכת לנצח, גם אם לפרקים היא נראית מושלמת. וזה מכעיס אותי
להיות לבד עכשיו, ולעבור את הכל לבד, בלי אף אחד לספר לו.
אני עייפה אביחי... עייפה מלזכור. מלזכור כמה טוב היה לי
ולהבין כמה רע לי עכשיו. אני עייפה מלפנות אלייך, במיוחד כי זה
פנטזיוני לחלוטין. אני עייפה מלשמוע מאנשים שקרובים אליי שאני
עוד אוהבת אותך כשברור לי שאני לא... אני סיימתי לשכנע, שיחשבו
מה שהם רוצים.
אני עייפה מלזכור דברים שאמרת שכרגע נראים לי כמו שקר במצח
נחושה. אני עייפה מלדמיין כל פעם ולמצוא את עצמי עומדת מולך.
אני עצובה שגם עכשיו כשאני מתפרקת הכעס הוא אלייך ועצובה לראות
אותך ממשיך בלי להיות במצב דומה. ואני לא חושבת שנועדנו, גם
חלק מהזמן שהיינו עוד יחד היה על נייר בלבד. אבל נמאס לי לראות
את כולם מאושרים ולהרגיש שאני שוב רק צופה מהצד. נמאס לי לנסות
להתחיל דברים חדשים בידיעה שאני נורא קשה. ואיך זה לא משנה מה
אומרים על הלב שלי שומרת יותר מסתם קליפה. ובא לי לצרוח
ולהוציא את הגוש שתקוע בגרון, ובתודעה שלי אתה עדיין יושב עם
כל הזכרונות בקופסא שמתחת למזרון. מונע ממני לישון עמוק עם לב
שקט. אני שבורה לחתיכות. זהו... קיבלת את כל האמת.