דיאלוג עם ידיד שמנסה לעזור

- מה כדאי לי לעשות כדי שאנשים יפסיקו להתרחק ממני? אז מה נראה
לך שאני צריכה לעשות?

- לעשות? למה את מתכוונת?

- אתה יודע, כדי שאנשים יאהבו אותי יותר.

- אה. טוב, בתור התחלה, את יכולה להפסיק לדבר בקלישאות.

- אני? מדברת בקלישאות? תעשה לי טובה.

- מצטער, אבל זה משהו שכולם שמים לב אליו. להגיד לך את האמת,
זה די מתיש.

- מאיפה יש לך את החוצפה?

- את ביקשת עצה, אז הנה, אני נותן לך עצה. עכשיו רדי ממני.

- כן? תן לי דוגמא אחת בבקשה. מתי דיברתי בקלישאות? נו, אני
מחכה.

- את זוכרת את היום ההוא, שנסענו לניחום אבלים בצפון?

- זוכרת, זוכרת, זה היה מקרה עצוב.

- זוכרת מה אמרת לאלמנה כשעזבת?

- מאיפה אני זוכרת, "שלא תדעי עוד צער" אני מניחה, או משהו
כזה.

- בינגו! הנה לך קלישאה.

- הגזמת, מה הייתי אמורה להגיד?

- כלום. לפעמים עדיף לשתוק.

- נו טוב, תן לי עוד דוגמא.

- עוד דוגמא. טוב. יש לך את הקטע הזה שלפעמים את אומרת "העולם
מצחיק אז צוחקים".

- לא נכון. מתי אמרתי דבר כזה?

- יותר מפעם אחת.

- אוי אברוך. מה עוד?

- לפעמים, כשיש לך התקפת רעב...

- נו?

- ובאמצע הבולמוס, עם כל החומוס שבדיוק נוזל מהפה...

- אהם... נו?

- אז תמיד את אומרת - לא נורא, מחר דיאטה.

- אז מה כל כך נורא בזה?

- זה לא נורא, זה פשוט כל כך צפוי.

- אז אתה רוצה להגיד לי שבגלל זה מתרחקים ממני? בגלל שפה ושם
מתפלקת לי קלישאה? תעשה לי טובה. אני לא קונה את זה.

- טוב, זה לא רק זה.

- מה עוד?

- את בטוחה שאת רוצה לשמוע?

- דבר אליי.

- אז...

- נו?

- אז זהו, ש... לפעמים

- לפעמים מה?

- יש לך ריח לא נעים מהפה.

- אה, כן?

- כן, ממש כאילו בלעת נבלה או משהו כזה.

- אה

- רצית את האמת, לא?

- כן, כן. רציתי. טוב, אף אחד לא מושלם, לא?