אני גוהר מעליה,
והעט, חודו
שלוף
אני נכנס אליה, אוההה,
כמה שזה
רטוב

וכולי רוחץ בדיו
כילד המבוסס
בבוץ
והאושר כמו
רעל בוסרי
לופת ומכווץ בטן
ורוק

חכה, אני זועק: חכה!,
הפעם זה יהיה
אחרת!
אבל כל כך נעים
כל כך
רטוב.

משהו, נחשול,
מתגעש ומתעתד לפקוע
בתוכי, כמו דם,
כמו פצע,
או,
זעקה, כמו תרועה, הולכת
ונאספת, כבר על הסף
זה עניין של שניות
והיא מתפרצת

אבל, זכור, אני נרתע, זכור
את שהבטחת. שוב
מבט איילה ניצודה
בעיניי
ותרועות הציידים כבר
אחריי

אני מצמיד העט, וחצוצרה
אין,
וזעקה תצא, ושוב
אילמות, כולי
עין.

שומט העט,
נופל הדף.
נשען אחורה, מותש.

אך שוב קצר,
ושוב מיהרתי.
ועוד פעם, רק אני
גמרתי.

הוא מתאמץ,
מנסה להחזיק,
אבל יואב תמיד
גומר מהר.
תירגע, הוא תמיד
לואט באוזנו שלו,
בצעדים קטנים,
בעשייה לרוחב...
אבל הריגוש,
אבל, הבטן, תמיד נלפתת,
תמיד קמים עליו
התחושה, האושר,
והמתיקות.

החיפזון מן השטן.
הלאט, בשביל האחר.
כי שטן ימצא בו
כשישכח עצמו
ואלוהים, כשיופיע
בדמותו, בעין זולתו.
אבל הריגוש,
אבל הבטן, תמיד נלפתת,
תמיד קמים עליו -
התחושה, האושר,
והרגש הרוצה לפרוק עצמו.
מהר, הוא דורש,
לאט, יואב מתנגד,
לרוחב.
תביט החוצה.
והנה, שוב,
מכריעה אותי
התפוקקות פורקן הרגש
והבטן, כמו תמיד,
נלפתת.
ושוב מוקדם.

שוב שורות קצרות.