אני אומרת את המילים שאתה הכי מפחד מהן, אותן המילים שאתה כל
כך לא רוצה לשמוע. אתה מזדעק בתשובה, אומר לי שאני טועה.
מתגונן כל כך, כאילו אני צדה אותך בעיניי. ואני בהחלט צדה
אותך. מחפשת את העיניים שלך, מחכה שתחזיר לי מבט, מחכה שתבין
שאני צודקת. מחכה שתגיד לי שאתה טועה. אבל אתה לעולם לא
תתוודה. מבחינתי הכל ברור, אני קוראת אותך כמו ספר פתוח,
ולמרות הכל לא מצליחה לגרום לך להודות בטעות. להודות שאתה לא
כל כך טוב כמו שאתה חושב.
תמיד חשבתי שאנחנו כל כך מתאימים. אבל אחרי הקרע גיליתי שהשיא
שלי היה השפל הכי נמוך שלי. השיא שלי היה כל כך רחוק משלך.
והשיא שלך היה רק הבינוני שלי. כל כך מתאכזבת לגלות את זה. כל
כך כואב לראות את האמת פתאום. לראות שמה שראיתי אז היה מעטפת
ורודה של פצצה מתקתקת.
מנסה תמיד לגרום לכם לרדת מהבמה עליה עליתם, לראות שלא הכל טוב
כל כך כמו שאתם חושבים, שאתם לא מצליחים להסתיר את הפחדים שלכם
טוב כמו שהייתם רוצים. אף פעם לא מצליחה. אנשים שונאים לשמוע
אמת, ואני משתדלת לזרוע את האמת המרה שלהם, מאשר להגיד את האמת
הקרה שלי...
אירוני. בורחת מהאמת שלי בהסוואה של האמת שלכם. ואתם בתורכם
מתכחשים לאמת שלכם. וכך נוצר לו מעגל שלא נגמר. כשאני מזייפת
אמת, ואתם מזייפים בתורכם. כשאני לא מצליחה לשתוק, ואתם פוגעים
בתורכם. אבל ככה הכי פייר. לכל אחד יש ירייה, והוא פוגע. שווה
בשווה. פצע שלי, כמו הפצע שלך. רק שלי כואב יותר...
ובסוף אני תמיד חוזרת בי בפניך. מבקשת סליחה ואתה סולח, כל פעם
שוב, מהתחלה. אני עומדת מאחורי כל מה שאני אומרת. רק לא עומדת
מולך. מעדיפה שתחשוב שזה היה סתם פרץ עצבים, מאשר שתדע שככה
באמת אני מרגישה. שזה מה שאני באמת חושבת עליך. ואולי יום אחד
אצליח להגיד את המילים הכי כואבות בפנים, ולראות את האמת
מחלחלת. ופתאום העיניים שמולי יראו אחרת. פתאום העיניים שמולי,
יודו, ולו בפני עצמן... ואולי יום אחד אצליח גם לספוג קצת מן
האמת שלי שמוטחת בפניי לא פעם. ואולי הכל ישתנה, אולי העולם
יראה אחרת פתאום. אולי השיא שלי לא יהיה כבר כל כך גבוה, אבל
אז אולי גם השפל לא יהיה כל כך נמוך.