באת אלי אתמול כשארזתי תיק. ארזתי תיק כי אני יצאתי ליום וחצי
מתל אביב. סוף סוף יוצאת קצת. ידעתי שאני אתגעגע ביום וחצי הזה
כי אני לא רגילה לצאת מהבועה. באת, ישבת, עישנת סיגריה או שלא
עישנת, וקמת ללכת. שאלתי למה. אמרת שאת עצובה.

אני זוכרת את אותו ערב שישבנו אצלך והיית שיכורה, (את הכי יפה
כשאת שיכורה) היה לך אז סוג אחר של עצב, משהו שאני לא ממש
יכולה לתאר מהו. אבל אתמול היה לך עצב פיקח. עצב מודע. פשוט
עצב. לא יכלתי. הלואי והייתי יכולה להוציא ממך את העצב ולהחדיר
בך שמחה. הלואי והייתי יכולה לעקור בשבילך את כל הרוע שבעולם.


אתמול בערב אצל חברה בירושלים ניגנתי על גיטרה. מפתיע אה?
נכנסתי לאינטרנט לחפש אקורדים של שירים ובאופן טבעי לגמרי
התחלתי עם "מיליארד טועים". השיר שלנו... רציתי להקדיש לך אותו
אך צלצלתי וצלצלתי ולא ענית. אז הקדשתי לך אותו בלב. ככה,
ישבנו עם גיטרה פיצה ואביתר בנאי. כמו בבית אבל בלי הבית.

אתמול בערב בכיתי לי איתך קצת בלב. עכשיו אני בוכה עם דמעות.
אני באמת לא רוצה שתיהי עצובה. הלואי ויכולתי לעות משהו שיפתור
את זה.

אני רוצה. אני באמת רוצה. לא מגיע לך להיות עצובה, ילדה קטנה
כמוך עם עצב כזה גדול. איפה מכניסים עצב גדול כזה? הייתי רוצה
לשרוף את כל מי שעשה לך עצוב. להכאיב למי שעשה לך רע. שיסבול
כמו שאת סובלת.

היום בערב אני בטח אחזור לדירה שלי. את תהיי בעבודה כי את עושה
כפולה היום. כי את קוברת את עצמך בעבודה כדי להדחיק את הכאב.
אני בטח אבוא לבקר אותך ואז אני אחכה שתסיימי לעבוד. אני אספר
לך חוויות מירושלים ואת תצחקי. הצחוק הקטן והחמוד שלך.

אמן שתצחקי כך לנצח.

"לכבוד מליארד מליארד טועים..."
ציטוט אביב גפן"