היא אומרת שהתחושה הבסיסית היא כאב, אני מהרהרת בזה לרגע. היא
ממשיכה, כשמסיחים את דעתו של התינוק באוכל או משחק הוא שקט,
וכשההסחה עוברת הוא חש בכאב. ומשם הכל מתחיל. אולי יש משהו במה
שהיא אומרת. אנחנו גורמים לעצמנו אושר מידי, וכשהוא נעלם כואב
לנו. לא כואב על שאבדה דרכנו, לא כואב כי נשארנו לבד, אלא כואב
כי זאת התחושה הבסיסית מתחת לכל המסכות.
התאהבתי, מנסה לשכנע את עצמי שהרגש אכן היה שם, לכן כשהוא עזב
החלטתי שזהו זמני הבודד ביותר. אבל בעצם תמיד הייתי לבד. אז לא
כואב כי הוא עזב. אלא כואב, כי תמיד כאב. כשהוא בא הכאב הסתתר
מתחת לאושר רגעי, שלא נמשך יותר מדי. ואני בונה סביבי חומות,
כותבת חוקים של מחסל.
לא לשאול שאלות, לא להקשר, לשמור מרחק, ולדעת מתי לעזוב. כן
זאת תורתי לאהבה. לדעת מתי לעזוב, שם הייתה הבעיה הפעם. בדרך
כלל אני עוזבת בזמן אם לא לפני. אבל היה שם משהו. כנראה שמאוד
לא רציתי לחזור לתחושת הבסיס ממנה התחלתי. ולכן כשבכל זאת
חזרתי אליה, היא הורגשה חזק מתמיד.
מסתכלת על הצג של הפלאפון, שתי שיחות שלא נענו, מספר מוכר.
מתקשרת חזרה. הרינגטון המוכר. הוא התקשר...
פתאום הכל משתתק. העולם עוצר שוב. הוא התקשר. הוא כמובן לא
עונה לצלצול שלי. חזרנו למשחקי הילדים. ורצף המחשבות הזה שאני
לא מסוגלת לעצור שוב. האם הוא התקשר בטעות, מה היה כל כך חשוב
אחרי כמעט שנה שהוא היה צריך להתקשר, מה הייתי אומרת לו אם
הייתי עונה...
איך אני מחזירה את השקט? איך אני גורמת לעצמי להפסיק לשקוע
בעבר שלי, להוציא את עצמי ממימי החוסר וודאות הזאת. כמעט
התנתקתי ממנו לחלוטין, אז למה כל המחשבות האלה לא עוצרות?
אני לא מסכימה איתה, כאב היא לא התחושה הבסיסית, למרות שזה
רעיון יפה שהיה מתאים לי לאמץ, עם כל הפסימיות שלי. בדידות הוא
המצב הראשוני, ומשם אפשר רק לעלות. כאב לעומת זאת נוצר בראשינו
כשאנחנו מחליטים ליצור אותו. הוא לא קיים שם מלכתחילה.
אינסטינקטים של הישרדות, הצורך להמשיך למרות הכל. אגואיזם, אי
אמון, אולי אפילו סוג של שנאה. אבל לא כאב. לא רוצה להאמין
שהכאב הוא הבסיס הראשוני שלנו, זה מעציב אותי...