הייתי זקוק לכסף. סכום כסף, לירות סטרלינג, דולרים שקלים
אפילו.
אחזתי בידי את הכוס האחרונה, בידיעה שאין בכיסי כסף לשלם עליה.
קיוויתי, כך בלוגמי, כי בעל המקום יחוס על אי זהירותי ויוותר,
מתוך אי רצון, לבחור המבולבל שהזמין כוס אחת יותר מידי. הבטתי
באוסף הכוסות הזמני שלי וקיוויתי. לא היה לזה שום בסיס -
כמובן, באותה מידה יכול היה לגרור אותי החוצה ולרסק את פיקת
בירכיי. ובכל זאת, הרי לא יתכן שישבור.
לגמתי ובלעתי את פחדיי. המשקה היה תערובת של רגשות מרים
מתקתקים, זיכרונות של טעמים ממזיגות קודמות. חמצמצות החלב שרפה
את גרוני ורגשי אשם יחד עם גרגרי התחתית, החמירו את מצבי. עליי
לקום עכשיו ולהתמודד.

בראשי עדיין מהדהדים הקולות ועיניי סוקרות תוך ייאוש את
המדרכות, מתעכבות על כל דבר שעשוי לעניין את המח הקודח מבושה,
מעוני ומפחד.
עיניי הלא מאמינות גרמו בסופו של דבר לגוף כולו להיעצר. רגל
ימין חשדנית מצטרפת אליהן ומנסה ... האם זה יכול להיות? היא
מזיזה ופורעת והם יחד, נשארים זה על זה, כאילו אך הונחו פה.
עיניי תרו אחר בעל הקונדס. אין איש.
ידי נענית לבסוף וגבי משתופף בהכנעה - אך בלי רצון, בלי
תיקווה. הוא לוחש "זה לא הגיוני. הם בטח מודבקים ולא נוכל
להם"
הרי אין זה טבעי למטבעות להיאחז זה בזה, אך אצבעותיי כבר
ממוללות ומגלות תוך שימחה כי המדובר ב-  שקלים.
יד אחת מחליקה את המטבעות אל הכיס ויד שנייה מעלימה את המגנט
אל בן השיחים.
ידעתי שמעכשיו המקום הזה מקודש לי, בכל פעם שאעבור שם בן בניין
14 ל-16 בנטייה לחצר, אני אעצור לרגע ואחפש בעיניי צמד מטבעות
שהושאר שם בשבילי. עם מגנט, בלי מגנט בשקלים או ביניהם -
אני יודע שזה לא יקרה והחיים הם חד פעמיים אבל העין מקווה
והעונג של הכנסת כסף חינם אל הכיס רוצה לחזור שוב ושוב.
שני מטבעות שאינם מצלצלים בכיסי, סכום כסף, אחד עשרה ש"ח
בדיוק. כל אחד וכמה שהוא שווה לחיים.

19.9.06