תמיד רציתי לדבר איתו, זה נראה לי כל-כך בלתי מושג ואולי בגלל
זה קשה יותר ומענג יותר. רציתי להגיד לו הרבה, רציתי בעיקר
לדעת מה הוא חושב עלי אחרי כלכך הרבה זמן שלא דיברנו. תמיד
הייתי זקוקה להערכה אבל ממנו במיוחד.דמיינתי את המפגש הזה בראש
הרבה זמן לפני שזה קרה ואפילו קצת כעסתי עליה שלא אפשרה לי
לדבר איתו ובסוף כשדיברנו הוא רק רמז לי שמקומי במחלקה עם כל
האנשים הלא מוכשרים אולי כדי להביא קצת כשרון למקום שבו הוא
כל-כך חסר אני עוד זוכרת את מה שהוא אמר לי: "יש שני סוגים של
אנשים פה חולים שצריכים להפוך לבריאים ואנשים מוכשרים שצריכים
להוציא את הכישרון שלהם"ורציתי לצעוק לו:" אני לא צריכה להיות
פה, תעיר אותי מהסיוט הזה"ועכשיו שנה אחרי שיצאתי משם אני רק
רוצה לחזור. רוצה ולא רוצה כי לחזור פרושו להיכשל.לפעמים אני
עוד חולמת על החופש לעשות מה שבראש שלי ולהכיר אנשים שעושים
בדיוק אותו דבר .אבל לא, זה לא שווה את זה. גם אתה ד"ר
רוגולסקי גם אתה לא שווה את זה כי שום דבר לא שווה את הבריאות
והיציבות של עכשיו. רוצה לחיות(ראה בסיפורי קיימת) |