אני מכבה את האור
ומביט בך בדממה
את הציניות שמתי בצד
הקלישאות לא יעזרו עכשיו
את עוד רגע נרדמת
ואני מחשב
כמה עלה לנו היום
הבדידות שבה אנו חיים
משאירה אותנו מרוקנים
תמיד מחפשים לאן לברוח
כל מה שרציתי לומר
יש לנו תמיד, מרווח לטעויות
אני כבר לא זוכר
אם נפגענו, או שרק היה לנו קר
בתוך החשכה
אני יכול לשכב, לצדך
להרגיש את גופך
חלפנו, על פני אלף מחסומים
ובסוף, לא הבנו לאן הגענו
שירים שקטים התנגנו ברקע
זה היה שלנו, רציתי להאמין
אבל בסוף של יום
אנחנו תמיד נשארים חשופים
כל מכה, שווה פגיעה
אהבתי את דמותך
מתכסה ומתכנסת
לא קראת לעזרה
לא היית זקוקה לי שם
ובחשכה
זה שוב אנחנו,
מסתתרים מסערות מקריות
כל מה שחשבנו
פגע בנו יותר
לא היה לנו לאן לברוח
ומה יהיה מחר?
אם לא נהיה כאן
אז מה הטעם?
ושבחוץ, קרן שמש שוב תופיע
אני אקום, ואכין לנו קפה
ואחר כך, אבקש להישאר
אולי יהיה לנו זמן
לחשב כמה נותר
להיזכר, כמה טוב יכול להיות
כל מה שצברנו בראש
יתפוגג
ואחר כך, מה נעשה עם השאר?
תמיד יש מרווח לטעויות
גם שאנחנו מתרחקים ממגע
גם שאנחנו כבר לא דוהרים לשום מקום
מביט בך, בחשכה הגמורה
את יפה, גם שאת מתכנסת בתוך עצמך
אני מתגעגע, גם שאת מתרחקת
בחשכה הגמורה, יש מקום לשנינו
ואחר כך, מה נעשה?