כל יום אותו דבר.
אני קם בבוקר, לצידך, לפנייך, גורר את עצמי מהמיטה ומכבה את
הצלצול הטורדני של השעון. אני מתלבש בחושך, כדי לא להעיר אותך,
ומתארגן בשקט. לפני היציאה אני נותן לך נשיקה, ואת מושכת אותי
למיטה לחיבוק אחרון, ולנשיקה, ועוד אחת, ועוד שתיים, עד שלבסוף
אני מתנתק ממך בלית ברירה, ויוצא באיחור לעבודה.
אני ממתין על הכביש היוצא מהמושב ומושיט אצבע קפואה לעבר
המכוניות שעוברות, מקווה שמישהו יואיל בטובו לעצור ולעזור לי
להגיע למחוז חפצי. אני מביט בשעון בלחץ ומגלה שעברו שלוש דקות
ועשרים שניות. הן נורא חשובות, עשרים השניות האלו, בלעדיהן
הייתי מרגיש כאידיוט גמור. לבסוף עוצרת לי נערה צעירה ומספרת
לי כל הדרך על בית-הספר החדש בו החלה ללמוד אמנות, ואני מקשיב
רק כדי שאחר-כך, כשאתקשר לבדוק שקמת ואת יוצאת לעבודה, אוכל
לספר לך עם מי נסעתי.
אני נדחף עם כולם לרכבת, ויוצא בצד השני, ונכנס למשרד, לעבודה
המעייפת שלי. מתיישב מול המחשב ולא עוזב אותו עד להפסקה, בה
אני מתקשר רק כדי לומר שאני אוהב אותך ויוצא מהמשרד.
ליד הבנק אני עוטה על עצמי את מסכת הסקי שכיבסתי בזמן שהיית
אצל הורייך, ושולף את האקדח. בפנים, אני אומר לכולם לא לזוז
ולשכב על הרצפה, בקול העמוק שאת כל-כך אוהבת, ודורש מהכספרית
שתיתן לי את כל הכסף שלה. קצת לפני שאני יוצא, אני לוקח מאחת
הלקוחות את טבעת האירוסין שלה. אני יודע שלא אוכל לתת לך אותה,
אבל לפחות אדע איזו טבעת אני רוצה בשבילך. אני יוצא מהבנק
בריצה, ואפילו לא מתנשף כשמגיע לסמטה, בגלל האימונים המשותפים
שלנו. אני זורק את המסכה ואת האקדח, ומכניס את הכסף לתיק הגב
שלקחתי איתי.
אני חוזר לעבודה ובשיעמום מתיישב מול המחשב. בשעה חמש בדיוק
יוצא, ועולה על הרכבת, וכשהיא מגיעה לתחנה את ממתינה לי,
ואנחנו נוסעים הביתה. בלילה אנחנו שוכבים, ואחר-כך מדברים על
הבית שנקנה כשיהיה לנו כסף, ולבסוף ישנים בכפיות.
כל לילה אותו דבר.