מצאתי שאין בעולמנו דבר ודאי, הקיום שלנו- רובו ככולו ארעי.
דבר אינו צופן בחובו הבטחה ואין לנו אלא להסתתר בפינות הביטחון
הקטנות שסיתתנו לעצמנו בעמל רב, עד אשר אלה יתפרק מאילהן.
גם אני באה והולכת, באה ומתנדפת ככל האדם, אינני משהו מסויים.
כל בוקר מתעוררת אחרת ורצה רחוק, נעה בשני מסלולים מקבילים -
דעיכה והתפכחות; כל יום אני יודעת יותר ונחלה למות.
ידעתי ימים משונים, שעות רבות של תעוזה ופחד. הייתי פורצת דרך
סוגרי כלאי ושבה כדי להסגיר את עצמי. לא אשקר שקשה לעזוב את
חומות הבטון, שקשה להיות ערומים בחורף.
הבטחתי לעצמי לא להתבלבל, לדאות כמו ציפור ולנחות רק כשצריך,
לנדוד ממקום למקום ולהתחלף כמו עונות השנה - להיות בלונדינית,
ברונטית, אדמונית או שחרחרה, תמיד בסחרחרה.
וכך היני, דולקת אחר מוצאי
בגן השעשועים הגדול
הרי הוא עולמי.