עם הזמן חברים שלו הפכו להיות חברים שלי ולהפך, למרות שמקרה
שלנו זה היה מאד קל כשרובם מתקופת הבית ספר...
הפכנו להיות הזוג הזה שחבר כללי של כולם, החברים שלו מתייעצים
איתי ושלי איתו.
קיבלתי הרבה דברים אצלו שאני לא חושבת שהייתי מקבלת אצל אף אחד
אחר וזה היה הדדי כי גם אני לא בן אדם שקל להיות איתו. אבל
הצלחנו להגיע לסוג של הבנה שנתנה לנו את הדרך להמשיך יד ביד.

את חגיגת החצי שנה שלנו ביחד חגגנו ביום הולדת של חבר הכי טוב
שלו באותו פאב אזורי שבו חידשנו את הקשר, תכננו שאחרי היום
הולדת נסע למקום מבודד שנוכל לחגוג סוליקו
הגענו לפאב, מקום שהיינו יוצאים אליו דיי הרבה. רקדנו שתינו
השתוללנו ונהנינו מכל שנייה ביחד!
באיזשהו שלב הוא אמר לי שהוא הולך לשירותים הנהנתי עם הראש
והמשכתי לרקוד עם החבר'ה שלנו.
לעט לעט גיליתי שנשארתי לבד, אני והתיקים של כולם.
לא יכולתי ללכת לשום מקום כי אני לא יכולה להשאיר את הדברים
לבד ופשוט חיכיתי שמישהו יחזור. עבר כבר 20 דקות ואני עדיין
לבד.
"ילד" היום הולדת חזר עם חברה של חברה שלו, ושאלתי אותו בפשטות
איפה כולם ואיפה הברבי שלי?!
הוא ענה עליו - שהוא בשירותים ושיש תור ארוך, והיא ענתה לי על
כולם - שכולם בשירותים.
היה נראה לי מוזר העניין והטבע הסקרן שלי אמר לי שמשהו לא
בסדר, החבר המקסים שלו שהכיר את שתינו טוב מאד אמר לי שאין לי
טעם ללכת לשם כי יש הרבה אנשים. כמובן שלא הקשבתי לו...
הגעתי לשירותים ולא ראיתי אותו. חיכיתי. עמדתי בצד וחיכיתי.
הוא יצא מהתא האמצעי והדלת לא נפתחה אחריו.
מישהי ניסתה להיכנס אך ללא הצלחה, מישהו לא נותן שהדלת תפתח
מבפנים! אבל מי שם?! מי היה בתא בשירותים בפאב עם הברבי שלי!?
בלי הרבה מחשבות מיותרות ישר דחפתי את הדלת אבל כהיותי
אשכנזייה עדינה לא ממש הצלחתי... אבל היו שם מספיק בחורים
שמיהרו לעזור לי לפתוח את הדלת הלא נעולה בשל החוסר מנעול אך
לא נפתחת ממשהו עקשן.
לאחר מספר דחיפות קלות הם הצליחו לפתוח את הדלת.
אני קפאתי.
לא ידעתי מה לעשות באותו הרגע.
היו בתוך התא הקטן הזה שתי בנות.
אחת חברה של החבר הכי טוב שלו והשנייה אויבת קטנה מימי התיכון
שהיא חברה מאד טובה שלה.
נתתי סטירה לאויבת שהייתה יותר קרובה אלי.
וחזרתי למקום שבו אותו ברבי שכבר לא שלי היה, לקחתי את המעיל
והתיק ובאתי ללכת.
הוא בהתחלה לא ממש הבין מה אני עושה וחייך אלי עד שהוא קלט
שאני בעצם הולכת.
הוא ניסה לעצור אותי.
סטרתי לו , והוא היה בהלם. הוא לא ידע אפילו איך להגיב למצב.
אני - בחורה קטנת מימדים, הוא - מבקר כל יום במכון כושר ומלא
שרירים.
המשכתי ללכת לכיוון הדלת עד שגיליתי שאת הפלאפון שחכתי אצלי
בבית ואין לי איך לחזור הביתה.
בקשתי ממישהו שיחה והתקשרתי למונית.
למזלי המונית כבר הייתה למטה עד שירדתי. ומעלית אחרי הגיע
הברבי והחבר שרצו אחרי לפני שאני יכנס למונית.
הברבי כנראה הבין בינתיים מה קרה כי הבחורות חזרו וסיפרו להם
מה היה בשירותים. והוא צעק מחוץ לפאב שהוא מטורף עלי והוא
בחיים לא יעשה לי דבר כזה. וחבר שלו גם מלמל כמה דברים על זה
שהוא בחיים לא היה משאיר את הברבי שלי עם חברה שלו שהוא כל כך
אוהב אם הוא היה חושב שהיה משהו, ובכלל שהוא היה איתם עד אותו
רגע שחזר למקום.
הדבר בלבל אותי מאד, כי אני יודעת מה ראיתי. אבל כשבן אדם
עצבני הגיון זה לא הצד החזק שלו...
העדפתי לא לשאול שאלות ולדבר איתו למחרת.
הגעתי הביתה עוד לא יצאתי מהמונית והברבי כבר חנה את הרכב ליד
ביתי.
הוא יצא מהאוטו, תפס אותי, וחיבק אותי חזק.
התחלתי לבכות. עד אותו רגע לא הבנתי מה בעצם קרה שם וכשהבנתי
פשוט התחלתי לבכות.
תוך כדי חיבוק הוא אמר לי שזה לא מה שאני חושבת, שהם עישנו
ג'וינטים, דבר שאני מאד נגד, אבל כמו שציינתי היו בו הרבה
דברים שקיבלתי רק בגלל שזה הוא, אבל גם עשינו הסכם שהוא לא
מעשן לידי.
הם היו שם ארבעתם עד שחבר שלי אמר לחבר שלו ללכת לראות מה איתי
כי הוא ראה שגם החברה החמישית הצטרפה אליהם ואני לבד...
אותו חבר שלו , שידע שאני לא אוהבת את זה שהם מעשנים לא רצה
להגיד לי וזאת התוצאה!
השתחררתי מהידיים שלו אמרתי לו שאני הולכת לישון ושנדבר על זה
מחר כי אני עצבנית מידי. הוא אמר שהוא ייתקשר אלי מחר.

המחר הגיע, אבל אף לא שיחה ממנו.
המחר שאחרי זה הגיע ושיחה מאותו חבר הכי טוב הגיע במקום.
הוא התקשר לברר מה מצבי, ולשאול אותי אם אני חושבת שהתגובה שלי
הייתה במקום.
אמרתי שכן, במידה וזה היה נכון והוא לא היה משקר לי אז שום דבר
כזה לא היה קורה.
עבר שבוע ועדיין לא שמעתי מהברבי כלום.
ידידה משותפת אמרה לי שהוא קצת סגורה מאותו ערב ולא ממש מדבר
עם אף אחד...
החלטתי להתקשר אליו לראות אם הוא בסדר, כי יותר מכל האהבה,
עצב, אכזבה, פגיעה והכי חשוב אגו היה אכפת לי ממנו בצורה יוצאת
דופן. ואם הוא לא בסדר אז אני הייתי רוצה לעזור לו.
התקשרתי הוא ענה לי בצורה מאד מוזרה. בצורה מרוחקת.
הוא לא חיכה שאני יגיד משהו, הוא ישר התחיל לדבר על איך שהוא
נפגע ממני ושהוא לא יכול לסמוך עלי ומה אני הייתי עושה אם הוא
היה זה שנותן לי סטירה ועוד מול כל החברים שלנו.
היה לי מאד קשה לשמוע את כל מה שהוא אגר בתוכו במשך השבוע
הזה.
"ביי", "כן... ביי".

שבועיים אחרי זה נפגשנו במקרה באיזה מקום והחלטנו שאנחנו
צריכים לדבר על זה ושזה נגמר לא טוב.
נפגשנו כבר יום למחרת אצלו בבית.
דיברנו, צחקנו, בכינו, שכבנו, ישנו ביחד ולמחרת איש איש לדרכו
הלך.