תארו לכם מזה להיוולד בתוך כלא. להתעורר יום יום בצינוק קטן
קטן, וחלון אין. יום יום להתעורר, לצאת לטיול ולדעת, לדעת,
שמחר יהיה אותו הדבר בדיוק.
  מה נראה לכם שאדם כזה חולם? ומה בין חלומו לידיעתו את המחר?
האם בחיים כאלו ישנו מושג כמושג התקווה? תסתכלו עליו הולך
לישון. תביטו בו, מביט בתקרה, מחכה, מחכה לשינה. נטול תקוות
מחר, מוצף רגשות כליאה. הוא מתהפך על הצד, מפנה גב. ומחכה
לחלום. מחכה לחלום את שלא נמצא. את שיודע שלא ימצא.
   תבינו, בעבסייה אין אתמול ואין מחר, יש רק את שיש. אדם כזה
אינו חולם מחר, אדם כזה חולם את שאינו יש. חולם את שלילתה של
מציאות חייו. אך שבדידותו לא תטעה אתכם, אינו לבד שם בעבסייה.
בעבסייה, האנשים מתחלקים רק לשני סוגים; סוהרים ואסירים. פקוחי
עין וחולמים. כולם יחד שם בעבסייה. נשמע מצחיק לא, ואיך זה
יבלו ביחד סוהר ואסיר? אך לא; לא רק חיים יחד אלא אפילו
מסתדרים לא רע. יום יום מבלים יחד בחצר, בערב יושבים יחד בתא.
ולרגעים ייראה שטוב מצבו של האסיר, הרי לסוהר חיים ולאסיר חיים
וחלום. והנה, אפשר היה לומר - כולם באותה הסירה ורק לו ולהם
עוד הנאה פרטית. כאילו רק להם התירו חיית מחמד להפלגה.
אבל בעבסייה כמו בעבסייה, את חיית המחמד מאפשרים לגדל רק בכדי
לשחוט אותה. שיבינו האסירים, שיידעו, כן, שיידעו!, הבדל חיים
וחלום מהו.
  גם בעבסייה, סוהרים בוחרים לחיות בכלא. אוהבים הם אותו, או,
סתם חיים בו ללא התנגדות. רגילים לעכברים. רגילים לסורגים.
אוהבים את תחושת הכוח. הולכים גאים במסדרונות, מנופחי חזה, הם
גאים לומר -"על הבית נשמור". עבורם, השינוי וויתור הוא.
  כל כמה שנים מעמיסים הסוהרים דליי מים, עוטים חיוך אימה,
כזה כמו של הבחורות המתעוותות ב"פרקליטו של השטן", ומגיעים אל
הצינוק בשעת בוקר מוקדמת. כן. אז באמת ניתן להבדיל סוהר מאסיר.
אתם מבינים, זוהי שעת השכמה, קץ לחלום. בשעה זו יש רק שני
תפקידים, ולעולם, שני תפקידים ברורים. זוהי שעת השכמה, שעת
ניתוץ חלום. שעת - "קומו, טפשים", שעת שפיכת דליים. שעת חיוכים
מעוותים; שהרי לאחד חיים, ולשני חיים אלו הם הם הכלא.
  נו, אז ככה, לוקחים כל סוהר דלי, ועומד מעל צינוק, ושופך
אהבת קיים בכדי שריפת חלום לכבות.
נו מה,
 בחירות.