לאן שלא אביט; רק קשרים, פקעות ולפיתות. החיים, קורי עכביש הם.
ככל שתנוע, ככל שרק יותר תזיע, כמה שיותר תשתקע, אלו, רק יותר
ויותר חזק יחזיקו בך. על הרצפה ישאירוך. כי עצימת עיניים וחלום
- כנפיים הם. וכמה שתנסוק, כמה שתגביה, בוא תבוא השמש. בוא
תבוא פקיחת עיניים. כי חלום, ברצונו תמיד להיות למציאות. כמה
ששם תתרחק, כמה שרק תתרחק, כך מתקרבת הבדיקה. מתקרבת השמש. כי
סוף חלום בהקיץ כמו הדונג של הומרוס, מצניח חזרה לרצפה. לחיים.
או אז תיאבק. או אז תרוץ. או אז תצרח השמימה - "אם לא אוכל
לבוא עד אליכם, אביא אתכם לפה!". ובעזוז, ובמרץ, ובחדוות -
"חיי בידיי", ובמשובת - "אשווה להם צורת רצוני," אץ רץ אתה.
פועל ומניף ידיים. חוצב ויוצק. יוצר צורה, קודח ועמל. חיוך על
פניך, שמחת - "זו הדרך, זו דרכי!". זהו השביל. אלו המדרגות.
זהו הטיפוס, זה הזיז, כאן אחצוב, וכאן אצוק, וכך אעלה, וכך
אגביה!
אך שוכח אתה. שוכח שהבטחת להביא, לא להצטרף. שוכח שאין האחד
יכול לגעת בשני. שוכח שאין כאן הנתנות גישור, שוכח שאין האחד
נכנס לשני.
ותחושה היא זו - גירוד שלא הולך. עקצוץ, דפיקה חרישית על
חלונך. שריטת ציפורן קלה בגבך. ולרגעים, חריצות הארון על הקיר.
מעין צלצול שנכנס לחלומך. וקורה, קורה..
קורה! שעוצר אתה, ומביט נכוחה. ורק קשרים תראה. ופניקה במבטך.
ואת היד תזרוק, לחבל הצלה. לפסיכולוג, לכומר או לשכנה. וקורה,
קורה. שמפספס אתה, או, מטעם פיתוי אסור ולא מובן עוצר אתה
בעדך, ומביט נכוחה. פה, על הקרקע. ומכל פינה קשר. בכל כיוון
חובה. ומה היה על השביל, על המדרגות והתקווה?
נותרו סביבך, קורי עכביש שתופסים אותך חזק חזק לאדמה. ודרכך,
על הרצפה תמיד הייתה. וכמה שרק זזת, כך בקורים שקעת.
כי הכוח במבט, לא בפעולה. כי המבט רק מתרחב והפעולה, הפעולה
היא תמיד אותה הפעולה. כי את המבט אפשר לשלוח לשמיים לביקור אך
את גופך תמיד תשאיר על הקרקע. גופך, בקורים עקוד.
אך למבט אופק, למבט חירות. כי החלום, למציאות אינו אזוק.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.