היא פוסעת באיטיות,
עטויה במלבושים יפהפים
וענודה בתכשיטים זוהרים.
גומעת את רגע ניצחונה
מנסה לשמרו בגביש
אולם שוכחת את עצמה
ומאיצה בעצמה כרגיל.
היא פוסעת לעבר הסף
מוסיקה בלתי נראית
שמנגנת למענה בלבד.
נשמעת נטווית כקורי עכביש
בין הפנסים המעושנים בצהבהבותם...
היא נכנסת לארמון
הרחובות הם מסדרונות
ואילו המכוניות הם משרתים
שאצים
רצים.
היא פוסעת במסדרונות
כנסיכה בלב רוטט מתקווה.
המוני אנשים מתערבלים
סביבה
בריקוד.
היא מחפשת אותו
בעיניה.
את הנסיך הפרטי שלה
שמיועד רק לה.
היא הולכת כה וכה
לבה צונח כציפור דרור.
עיניה תרות, אובדות.
אבל היא לא מוצאת...
המוסיקה מתגברת
והיא מחוללת.
לבדה.
זרועותיה חובקות את
קומתו של הגבר שאינו בנמצא.
היא רוקדת לצלילי המנגינה
ולצידה הנסיך הפרטי שלה
שקיים רק בדמיונה.
המנגינה דועכת לאיטה.
מתחילה לנגן מחדש
לחיים אחרים, זרים.
היא מטיילת מעט בארמון
ובגנים, נהנית מרגעי החסד
האחרונים, הטבעיים.
היא עוזבת את הארמון.
נוסעת משם כמה שיותר רחוק.
היא מגיעה לביתה
ובלבה שממה.
היא מתפשטת מהמלבושים
ומסירה את העדיים המתכתיים.
היא לובשת בגדים רגילים
והכוכבים בעיניה כבים.
היא מטיילת ברחובות
אפופי החשכה
עם כלבה.
מוקפת בבועת דממה.
וככה חייה נמשכים
עד הפעם הבאה.
הפעם הבאה
בה הלבנה תהיה מלאה
ודקירות הכוכבים
יזילו דם אמיתי.
אזי המלבושים יוצאו מארונם,
התכשיטים יוצאו מתיבתם
ומהארון תצא
נסיכה.
נסיכה אמיתית ויפהפייה.
בכל פעם היא תרחף
על קצות האשליות
בכל פעם תמהר לנשף
שנערך בלעדיה
בכל פעם תחפש
את נסיך הלבבות.
וכך היא ממשיכה
לאין קץ .
בכל פעם בה הלבנה במילואה
מופיעה נסיכה.
ובכל פעם בה היא נעלמת
מגיעה האישה.
זהו ייעודה.
ועליו היא חושבת
עת היא נוסעת בחזרה
לביתה
אוספת את רסיסי אשליותיה
הפזורים סביבה.
היא מחברת אותם זה לזה
בחמלה צרופה ולקראת הסוף
כמעט שלא מבחינים
בקווים הדקיקים, העכבישיים
של השברים.
ומתגלה לעיני הרואה
זר של פרחים
צרור של אשליות.
כואבות לא פחות מצרור
של
יריות.
היא שומרת אותם בקפידה
מהדקת בחיבה אל חזה.
בכל ירח מלא
הם נשברים
כמוהו נפרסים לפרוסות אכזריות.
ובכל פעם היא מדביקה אותם
בנטיפי התקווה של לבבה.
זו דרכה של הנסיכה.
במשך לילה אחד להיות נסיכה
המקושטת בזר פורח של אשליות צבועות
ובמשך שאר הימים להיות אישה רגילה
הנוצרת בזיכרונה את היותה
הבתולה הקדושה אשר התכחשה
למהות תפקידה.
וכך היא שואפת את ניחוח
ההזיות האבודות
ומהדקת  את פרחיה.
היחידים
בדרכה אל הנשף
בו תרקוד לבדה
וסביבה בועת בדידות
שבירה.