אני נופל לתהום אפלה לצד הדיכאון והחשכה,
מחפש אור קטן שיאיר את דרכי אל הנפילה.
ואני ממשיך ליפול וליפול ואין כוח משיכה,
זה כבר כל כך הרבה זמן עד שנעלמה ההרגשה.

ופתאום מתחיל להיות לי קר, ואני רועד,
שוב פעם לא לקחתי סוודר, הצמר מגרד
אני רואה עטלפים שבדרך למעלה עפים
הם לא שמים אלי לב ולא בגלל שהם עיוורים.

כבר כמה שנים אני עושה את הדרך אל השחור
קפצתי למטה בנג'י ושכחתי את החבל לקשור
וההרגשה טובה ורעה כאחד זו היא הדרך להיות לבד.

ובכל זאת אני מחכה למערום אינסופי של נוצות
משהו שיספוג את המכה ומישהי שתנגב המון דמעות
היה לי רע בדרך לתהום אחרי שנים  אבודות
עכשיו אני צוחק וגם אצלה שוב רואים את הגומות.