וזה מרגיש כל כך לבד,
כך.
רחוקה ממי שקרוב,
ומרחיקה את מי שכבר כאן.

זה לא דורש הרבה.
חומה אטומה,
זה כל מה שצריך.
חומה אטומה,
ומאחוריה הרבה כוונה.
כוונה שנובעת מכאב האכזבה,
נשפכת ממנו כל הזמן.

וקר פה.
קר פה, ובודד.
אני רוצה שיהיה לי שוב חם.
שאני אוכל להזיע.
שלא אקפא אל מול הקירות האפורים
שמתמרים סביבי.

אני משותקת.
המחשבות רצות בראש אך נותרות שם.
השמשות הקטנות שבי נתקעות בחלל הפה,
וקר לי.
קר לי כל כך.

ואני שותקת,
אני מתכנסת,
אני בוכה,
אני מדברת,
אני מספרת,
אני משתפת,
וכלום.

אני רוצה לבכות בקול תרועה,
אני רוצה לחבק עד שיכאב,
אני רוצה לדבר עד שיעבור.
אני רוצה להרגיש את הריקנות הקדושה,
את התחדשות הנשמה,
לתת לשחור המעיק לעבור אותי.
להשתחרר.

אני רוצה שיהיה לי שוב חם.