יש אחת צעירה
ממני בכמה שנים
שיודעת משהו
על הצחוק המר שלי
ולא יודעת דבר
על מה קרה לי ואיך.

גם
אני לא יודע
מה קרה לי ואיך
כבר כל החיים

"העיניים החומות והעייפות שלך
הן כמו של הסבא העיראקי שלי,
אתה צריך לצאת"
היא אמרה.

(בהליכה לילית בעיר
האורות משתקפים על פניה
והיא כמו רמזור של הבעות פנים
משמחה- להפתעה,
מעצב - לכעס
לשמחה)

אני פוגש בתחנת אוטובוס
בחורה שפעם יצאה איתי לזמן מועט
ומסתבר לי בשיחה קצרה
שהיא בחודש שני.

באוטובוס
היא מציצה לתוך הפנקס שלי,
רואה שאני כותב
עליה ועל ההריון
ולא אומרת מילה.

אני נזכר
שאהבתי את
השתיקות שלה איתי
וחוסר התחכום
שבהן.

אני לא זוכר למה
ביקשתי  את מספר הטלפון שלה
וגם לא זוכר
למה הפסקתי להתקשר.

(שיערה מדיף ריח
מתוק ומאובק
ובכל רגע אני עומד
להתעטש)

אתמול הבטתי בך
והייתי הדמות שאני כותב
בתסריטים האחרונים.
ובמילים אחרות:
הרגשתי קרוב יותר אלי
מזה שבועות.

אנחנו מתקיימים
בשטח אוטונומי
ברחובות שליד ביתך
ובביתך.

כאילו נפגשנו
עייפים כבר
מכדי לספר זה לזו
מאיפה באנו.
כאילו למדנו
לקרוא מפות נפש
בכפות הידיים
בצוואר, בעיניים.

אני אוהב אותך
כמו שילד אוהב צדף
או צעצוע שבור,
מגעגוע.