טיילור היה סקייטר. אבל לא סתם סקייטר. הוא היה האלוף האזורי
ברמפות לסקייטרים מקצועיים. הוא גם היה עושה סמים. אני לא
יודעת איך הוא התחיל, אבל הוא תמיד היה אומר שלרכב ולרחף זה
אותו הדבר. והשילוב של שניהם הוא פיצוץ. הוא גם תמיד היה
הפסיכולוג של כולם. מנסה לייעץ להם מה עדיף לעשות ואיך להגיב
במצבים. הוא אהב את זה. וכולם אהבו אותו בחזרה. והמשיכו לאהוב,
גם אחרי שהעיפו אותו מבית הספר. כשזה קרה הייתי בטוחה שזה סוף
העולם ושלא אראה אותו יותר. אבל הוא תמיד נשאר שם, אחרי
שהלימודים נגמרו, מרחף לו בעולם משלו על הסקייטבורד. ואני תמיד
הייתי שם, עם חברה שלי ניקי. מעריצות אותו. כמעט בצורה פתטית.
מכירות כל מהלך שהוא הולך לבצע, ומתרגשות כשהוא עושה את הקטעים
היותר מסוכנים. הוא היה נעמד על קצה המסלול, כמעט ללא שיווי
משקל אך בשליטה מלאה ומודיע בקול שזה משהו חדש שהוא למד בשבוע
האחרון. הוא היה קורץ לעברנו, וגולש במהירות למטה, עולה למעלה,
מתהפך כמה שיותר פעמים ויורד למטה, מותיר אותנו המומים ומוחאים
כפיים.
אז ככה זה היה. כל יום הוא היה גולש לו, ואנחנו היינו מצטרפות
בהפסקות, ובסוף היום היינו נשארות עד שהייתי צריכה לחזור
הביתה.
ואלה היו גם החיים שלו, רק גלישה, סמים וחברים. ולפעמים, כשהוא
לא היה עושה כלום, הוא היה מתקשר אליי כדי שאבוא אליו. ואני
תמיד הייתי באה. לא הייתה פעם אחת שלא באתי. החדר שלו היה תמיד
מבולגן ותמיד היו לו בחדר שאריות של האוכל והשתייה של אתמול
בערב. אבל לי לא היה אכפת. אני הערצתי אותו. את כל המהות שלו.
אני זוכרת שבהתחלה הייתי נורא ילדותית, אבל מהר מאד התרגלתי.
התרגלתי לריח העשן, האלכוהול, והכי חשוב - התרגלתי אליו.
אני יודעת שהוא קרא גם לניקי לפעמים. ולעוד בנות בשכבה. בהתחלה
זה לא הפריע לי. לא יודעת למה. אולי בגלל שחשבתי שזה ממש מגניב
להיות חלק מהחברה, כשהחברים שלו היו מגיעים ונשארים עד השעות
המוקדמות של הבוקר, עושים שטויות. אהבתי את זה. וגם אהבתי את
זה שהיינו נרדמים על הספה ביחד, ויכולתי ללטף את השיער הארוך
והיפה שלו, עד שהוא היה פוקח את העיניים שלו ומחייך אליי.