כמה חודשים שכבר לא יוצא ממני כלום
ימים שלמים שהדלת סגורה,לא נפתחת.
דקות שלמות של שתיקה רועמת,
שניות אחדות של מצוקה הולמת ואפילו יאוש.
כמה רגעים של שמחה ואחרי זה נפילה
תהיות, בלבולים, חוסר הקשבה
והכל נוצר מחוסר הכתיבה?
לרגע חשבתי שאבדתי את זה אולי לנצח
אבדתי את עצמי.
אבל עכשיו, עכשיו אני כבר לא בטוחה
כנראה שזה לא ממש היעוד שלי.
כשיש את זה, זה הכי כיף בעולם
וכשאין אז פשוט עצוב.
כרגיל ההרגשה של המשהו החסר אופפת אותי
ולא מניחה אפילו כשקצת טוב.
אז יהיה סוף? או התחלה?
בינתיים אני מחכה למומנטום המתאים,
לפתוח את הדלת ההיא שמסרבת ולחזור לעצמי
אם יש כזה דבר בכלל.