לפעמים אני מתגנב אל קצה הלילה
על הר קרח
שאין בו סבך ואין בו איל,
מחזיק בנערה העקודה
ולוחש לה:
מה לך בין הקורבנות
ילדה אהובה
הן להב הסכין לא יכול לו
לצערך
שמכבר יצא  
לבדו לשוט בעולם
ואינו נותן
מנוח,
לו יצאת מן ההרים ילדה
היו נאספות גם דמעותייך שלך
אל הים הגדול.
היכן, ילדתי, הוא מקום קבורתו
של המלאך
שהיה עוצר, על פי התהום, את
היד המניפה מאכלת.

כשהכוכבים משילים את
אורם
מלבינות אלי פני
השותקת מן ההר
כצעיף ענן תלוי על
סבך קרניו של הירח.

קרח - ק' צירה, ר' צירה