הנה אני, ביום שישי מוצא את עצמי בתחנה המרכזית עובר באדום את
הרמזור של התחנה הישנה, והשקט המופתי הזה של פעימות הלב שמכות
בהמתנה.
והנה הגברת נכנסת ממש כמו לפני עשר שנים אבל בלבוש של זונה,
ואני ממש כמו במפקד בבי'צפר מסתכל יחד עם הקהל על ההצגה, מוחא
כף חרש כי הקול בקהל נבלע, והיא מרתקת ביופייה, וקולה המטריף
שורק באזני ככדור מאקדח, מי היה מאמין שהיא תדהים עד כדי כך.
והנה ברגע אחד ההצגה נגמרת ואומרים שלום ותודה , וסינדרלה
חוזרת אל הטויוטה הישנה, ואני לא אומר אפילו שלום של נוסטלגיה
ולא זורק מחמאה, אני קפוא כמו קרח והיא אש הלהבה. |
