לפעמים יוצא לי לבד
את הלבד הזה לא רואים.
עיוור שהולך אובד ברחוב,
לא יכול לראות כמה לבד הוא הולך,
גם אם הרחוב עמוס וגם אם ריק, העיוור הוא לבד.
רק על עיוור ניתן לראות שהוא לבד,
כיוון שהוא לא רואה עלינו שאנחנו לבד.
כאשר מישהו רואה שאנחנו לבד,
אנחנו כבר יחד לבד.
ואז הלבד הוא כבר לא לבד שניתן לראות,
אלא רק לחוש.
ולפעמים שלא כמו הראיה
התחושה נעשית כהה מכאב או מאושר
ואז הלבד נדחק לו לקרן זווית.
אך תמיד יחזור, יחזור בשקט.
השקט היחיד שניתן לשמוע.
גם חרש ישמע את השקט הזה בין כל ההמולה והשאון.
תמיד יגיע רגע של שקט, יגיע לבד.
וגם טעם וריח יש לו ללבד הארור הזה.
אדם צמח שלא שומע לא רואה ולא חש,
יסרב לאכול ולנשום בעצמו
כי מי כמוהו יודע מה ריחו וטעמו של הלבד.

ועכשיו כשכל חושיי מכוונים אל הלבד
מי תבוא ותצעק ותביט? תפזר את ריחה על פניי ואת טעמה על
שפתיי?
והאם אראה ואשמע ואחוש ואטעם ואריח אותה גם אם תבוא רק היא,
לבדה?