שקט החשיך על מרבית העולם,
רוח הסעירה את אדון הזמן.
פעם היינו מדברים על רגש שחלף
עם השנים, השנים היפות.
מכל פינה, החשכה השתלטה עליי,
היא עוטפת אותי בשמחות גדולות,
מפיצה בי חיים למטרות טובות כשצריך.
ורק שנינו, נשארנו שבויים באותו המקום.

אין לי יותר מדי כוח,
המילים שלי יבשות,
יבשות כל כך.
והכאב שלי עמוק ומתרבה,
ורק השנים לא מעלימות אותו.

דבר אליי,
השב לקולי,
מילים קטנות מתוך ראשי,
דבר אליי,
השב למלמוליי,
קורא אני בשמך,
חזור אל ארץ האשמה,
בה אני הוא המלך ואתה המלכה.

אתה מזכיר לי חיים שנקטעו עם
זרם, אתה מזכיר לי את הרקוויאם.
משהו מתהלך בראשי, קורא אני למציאות
חדשה, מי ייתן שכך יהיה, שביום מן הימים
משהו ייכבה, וכך רק מילים קטנות יאירו
דרכך, אל כבר מציאות נכחדת.

דבר אליי,
הקשב לקולי,
מילים קטנות לוחשות
מתוך ראשי,
פרש את מלמוליי,
קורא אני בזהותך,
חזור אל אדמה חרוכה.

כל נוסח של תפילה, מזכיר לי כוונה
כה מסעירה, והציפייה כה רבה,
ואם יירצה הרגע המושלם,
אוכל לוותר על מי שאני ולחזור ולשוב
בדרך תבוסתי,
קורא אני בשם שפיותך,
מילים קטנות מדברות בלאט,
ושבע שנים טובות יותר עומדות להיפתח.

10.1.08