חבר
לא סתם לא ניקדתי את סוף השורה האחרונה.
לא ידעתי איך.
לימדת אותי כפיות טובה מהי.
היכולות שלך להיות קרוב אלי, אך ורק כשאתה רוצה, הן עצובות
ומייגעות.
הרי, בזמנים אחרים, כשאין לך אח גדול על הראש, אני יכול לחפש
ולמצוא אותך, באותו מקום, יום יום, מתכנן את מסע ההרס העצמי
שלך.
לא, אינך שם לב.

לא חייב לעשן חשיש.
החיים יפים גם בלי חשיש.
לא כל יום צריכים לעשן חשיש.
אתה לא לחוץ על לעשן חשיש.
אפשר להנות ממוזיקה גם בלי חשיש.
אבל אתה מעשן, והחיים יפים, יום יום, בלי לחץ.
תקרא את זה:
בני אדם, קרובים יותר או פחות, יעלמו לך בין הידיים.
שניה אחת לא הייתי אוחז את העט, וכותב, אם זה לא היה בא מהלב.

לא מחכה לשאכטה הראשונה, אה? הרי כתבתי לך. כתבתי עליך.
זו הרגשה של נבואה.
ירוק אם אפשר, הידרו, או לפחות משהו בלי אדולן.
מילא, והיית אמן.
כל המור"קים האלו, שתמיד אהבת לספר לילדיך.
מאז לקחתי אותך להשתחרר מהכלא שלך, לא התראינו עוד.
ואולי הקסם הנוראי מכל, הכריזמטיות השופעת שלך,
הכשרון בו ניחנת לגרום לאנשים בדרך לוותר על עצמם,
ולבוא אליך, לשבת בחיקך, כאילו אין עוד איש מלבדך.
אתה קסם, שלעיתים אני מחפש את תאריך התפוגה, ולא מוצא.
כמה רע אדם יכול להרגיש על חבר? כמה צודקים הם הסובבים?
אני רוצה לסגור את הפינה הזו, אחת ולתמיד.
אני מרגיש אשם.
אבל יודע שלא.

ונעבור לפינה הפרקטית:
נמאס לי להתקשר אליך כל יום, לחפש אותך במקומות, לבוא אליך
הביתה ולבלות עם הגוף שלך, ולא איתך.
כמה דברים אתה יכול לבקש, ולבקש, ואם אפשר אז עוד לבקש. ואפילו
חברות אתה לא נותן בחזרה. זה מאפס את הכוחות.
עייפתי מלנסות, כשאתה חושב שאתה על הקרקע, מאוזן, אחראי או
סחי.
בן אדם, אתה מזמן לא.
משוכנע בעצמך, בשיא רצינותך.
וזה לגיטימי, רק דע, שאתה לא.
אבל זה אתה,
וגם לזה תמצא אהבה.
צר לי שזרקת כל אחת שנקרתה לדרכך.
הן היו טובות מארץ הפלאות,
ואתה.
תהיה לי בריא, אלו כל שאיפותי.
אתה חושב מהזין, שזה טבעי, אבל אולי יותר מדי?
תטיל ספק.
אין לך ברירה, רק תתחיל להטיל ספק.
בעצמך.
בשאיפה למעלה, לא פנימה.

איחלתי לחייל בהצלחה בהמשך דרכו.