1.
במרוצה אל הים.
דגל אדום עוצר מתריע.
גלים עצומים,
קצופים, קוצפים
חוסמים גישה.

כמעט בצמידות לחוף,
מסרבים להיכנע,
עמדנו, המוני אנשים,
צפופים, רוגשים
מקפצים  מול כל גל
במשובת ילדים.
נאבקים  
על שווי משקל.

למחרת קידם פנינו,
מתנפנף, דגל לבן.  
עדיין גלים גבוהים
אבל עגולים ורכים.
רק  באופק עוד רוחשים
זינוקי קצף משתברים.

הגלים נושאים אותנו
עמוק פנימה לעבר
המרווח שבין הסלעים
והודפים אותנו בעדנה
לכיוון החוף.

במשנה  עונג, אנו
נשאבים לקראתם
צפים, צוללים,
נרגעים בתוכם,
חמימים מלוטפים.
 
שמעתי המייתם
מרחוק ומקרוב
שרים על געגועים.

וזכרתי אותך...

2.
נשקפת על  פני ראי הים.
במעמקי  הלב - גאות
גלים נסערים, נכמרים.
כאילו דמעות עצובות
כאובות צורבות
נמזגו במלחות הים הגדול
והכשירו בתוכי קסם תקוות.
שכן הים הוא מקווה מטהר.

צפתי בו
שחיתי מהר ולאט.
התערסלתי, פניי לשמש
עיניי עצומות
מוצפות אודם עז.  
וגלים קטנים, רכים
בקול עדין מפכפכים
סוחפים  מי-שבי
בלי שום פחד  
רק בשמחת על.
בתענוג,  
שאני בידיך
אלוקים.

קח אותי לכל כיוון
במנהרות של
זמן ומרחב
לאין גבול.
גל עיניי משתאות
לנפלאותיך.
גלים של תודה לך.
אלוקים אדירים.    

3.
כילדה, חזר במשפחה
סיפור  הילכדותו של אבי
במערבולת בים.
אמי ישנה אותה עת,
ומתוך הכרית שמעה
קריאות מצוקתו אליה.
היא חזרה ואמרה לו
להחזיק בגל, לרכב על הגל.
אבא העיד שאכן שמע
מילותיה. הירפה, נתן
לגלים לסחוף אותו
שמר על כוחותיו.
על נשימותיו.
המים הנחיתו אותו
בחוף מרוחק,
מותש  אבל חי וקיים.    
כך הצילה אותו אמא
בסגולת אהבתה
אף כי לשחות
לא ידעה

4.
פעם, עמדתי מול הים,
מרוחקת ומנותקת.
הוא לא העיר בי
לא הסעיר בי.
אימת מוות
תקפה אותי -
שמא איבדתי
היכולת לאהוב.

5.
אתה החוף
שאליו נועדו גליי
להגיע שוב ושוב
ממרחקים.
אתה רואה אותם:
אינם גבוהים
אינם קוצפים

לא עוד יתנפצו
אליך ברעש
ובקול משברים
אך אותה חמימות ידועה
טמונה בהם
בהישפכם על
מרחביך,
ובבקשם כי תקבל
בברכה
החותם הקל
שהם משרטטים
על פניך.

6.
בעיצומה של שקיעת שמש,
שפת הים מלחשת סודות.
נשימתו קצובה, רגועה.
קרניים אחרונות משרטטות
בוורוד בוהק  קצוות עליונים
של עננים אפורים.
בתוכי עולצים גלים.
רוצה מהר לומר
ברכת שהחיינו -
פעם ראשונה השנה
רואה את הים.

לחשוב, שהוא כל הזמן שם,
ערוך לקראתי
ואני מתגעגעת בשקט
ואיני רצה אליו
כל עוד רוחי בי

7.
אמר לי  איש אהוב:
כמו רחל, את יושבת
מול הים, ממש.
ושואלת :
ההיית, ההייתי
או חלמתי חלום

8.
כל כך רציתי לשחות היטב
לצלול ולראות דרך משקפת
את כל העומק - והמרחבים
לשחק עם דגים  חמקמקים
לרחף מעל אלמוגים צבעוניים.

לא ידעתי  להיזהר מקיפודי ים
ומצמחים יורקי ארס.
לא הכרתי את הים על בוריו,
להבחין מתי הוא מסביר פנים
ומתי הוא דוחה או בולע.
נסיתי לצוף,  לרפרף מעל הכל
ולראות מן הצד.

חלמתי לשחות נגד הזרם
ולהגיע לחוף מבטחים
לבנות ארמונות בחול
ולשוב  להשתכשך
בגלים השובבים.

השתוקקתי להתמסר
בגוף , בנשמה
לתת לגלים לשחק בי
כמו שושנת ים קלילה..

השתדלתי בשום אפן לא לטבוע
אך הגיע רגע בו  נגמרו המלים
ולא היה אלא לבוא או ללכת.

מול  מחסום , אין מוצא,
על אי-תנועה בודד,
העלמתי עצמי בהמון חול.
שוקמתי בחסד העליון
והנפתי דגלו עלי אהבה,
מתייצבת בהמתנה לתשובה:
"הנני,  לו שלחני"
שתעלה מתוכי ותקדשני
בעוצמה ונחישות,
במענה לקריאה ממעל.
ואשים שוב לים פעמיי.

האם שחוק עשית לי אלוקי
כי שומעת אני בברור
את הזמר הנישא  
לאור ירח, אל ענן:
האמיני שושנה בכלולות
וראי, בים עוד מפליג קפיטן.
זה  המיוחד המחכה לך.
לחקור ולהתמזג יחדיו,
עם הים.