את שלוות הבוקר השגרתית בביצה ערער קול בלתי רגיל של טרטור
אוטובוס בי"ס הישן שהמתין באדיבות אופיינית עד שאחרוני הנוסעים
יעלו, מלווים בשירים וריקודים כיאה לתלמידי שמינית.
כשעלה האחרון, הודיע המורה הישיש בקרקור לנהג שאפשר להתחיל
לנסוע.
לא כל יום יש לתלמידים הצפרדעים טיול בטח ובטח שלא למקום רחוק
כמו הים הגדול. לרובם הייתה זו הפעם הראשונה שיצאו מגבולות
הביצה לכן ההתרגשות באוויר הייתה עצומה. לאחד מהם הייתה
ההתרגשות כפולה. הוא לא יכל להסביר לאף אחד למה הוא כ"כ שמח
אבל בליבו רקדה הרגשה שהיום יקרה משו גדול ומיוחד.
הנסיעה הארוכה הצליחה לעייף את אחרוני הצפרדעים שנרדמו אחד על
השני ברחבי האוטובוס המקפץ בדרכים עקלקלות ובדיונות עמוקות.
אחרי שעות ארוכות של טלטול האוטובוס בלם בקול גדול, וירקרקים
חזרו לחיים כאילו מעולם לא ישנו.
החוף הלבן היה מחזה מרהיב לעיניים הקטנות שניסו להסתגל בכאב
לאור השמש החזק שהכה בעוצמה במים הכחולים והשלווים שנראו
אינסופיים. הייתה זו רצועת חוף ארוכה, שכוחת אל שצפרדעים מבני
המעמד הגבוה נהנו בנופיה. כפר נופש צפרדעי היה ממוקם במרחק
קילומטר אחד בלבד משם, אבל אף אחד לא טרח להגיע עד לפינה נידחת
זו של החוף ולכן היה המקום ריק, דבר שרק הוסיף לקסם שאפף את
עיניהם וריאותיהם הקטנות של התלמידים.
אז מה עשו צפרדעים בים? אחד האוליגרכים המעטים שיצאו מהקהילה
הזאת החליט לתרום מעט לצעירי המקום על מנת שיראו קצת עולם
וישכילו לנסות להגיע גבוה בחיים ולצאת מהביצה הקטנה שלהם
ולנסות לכבוש את העולם הגדול כפי שעשה הוא עצמו. הפילנתרופ
אפילו תרם ספינה צפרדעית קטנה לתלמידי הכיתה שיצאו לשיט במימיו
העמוקים של הים הגדול, ויתפעלו מיופיו של עולם שלא הכירו.
רב החובל הצעיר שנשכר להשיט את הספינה היה נחשב בעיני ימאים
אמיתיים כטירון שניסיונו לא עולה על כמה סיבובים קטנים באגם
הקטן, אך תושייתו וחוכמתו בקורס הימאות קנו את ליבו של הנדבן
ששכר את שירותיו בביטחון מלא. דבר שהתגלה בטעות מרה.
האונייה החלה את דרכה אל הים הגדול להפלגה של כשלוש שעות. אבל
כבר ביציאה מהמפרצון הקטן בו עגנה ספינתו, עלה הקפטן על שונית
אלמוגים וחור גדול נבקע בבטן האוניה שהחלה לשקוע במהירות.
הפאניקה האדירה שתקפה את נוסעי הספינה גרמה לבלבולים רבים,
וסירות ההצלה נזרקו למים כשהם חצי ריקות, וצפרדעים רבים נשארו
על סיפונה השוקע של הספינה בלי סירות נוספות. האמיצים יותר
קפצו למים ושחו בהיסטריה אל סירות הגומי שהחלו להתרחק במהירות
עם זרם הים, האמיצים פחות חיכו לסירתו של רב החובל שבאומץ
ובכוח גדול החזיר את סירתו אל חרטום האוניה ודרש מהניצולים
לקפוץ פנימה.  אבל גם כוחו של הקפטן נגמר והוא לא יכל להלחם
עוד בזרמי המים וסירתו התרחקה הספינה הטובעת.
באימה משתקת הביט חברינו הצפרדע על התקווה האחרונה מתרחקת ממנו
ואת פני המים הולכים וקרבים. בצעד ייאוש אחרון זרק את עצמו על
קורת עץ שצפה בתמימות על פני המים, ונאחז בכוח במושיעה שלו.
שגם החלה להיסחף עם זרמי המים אל הים הפתוח. ליבו הקטן של
מיודעינו פעם בחוזקה ובהירות, ודמעות עגולות התחילו להציף את
עיניו שכבר התרגלו לשמש שמשום מה נראתה קודרת יותר.
קורת העץ הקטנה שטה להנאתה בים ללא מטרה מוגדרת, מתנדנדת
מהגלים הקטנים שמכים בה בחוצפה, מאיימים להפיל את הצפרדע למים
המלוחים. לפתע הבחין הקטן בסנפיר נעלם בין הגלים. הוא כמובן לא
ידע מהו סנפיר, ולמי היא יכול להיות שייך, אך הרגיש שיהיה זה
מועיל לצעוק בכוח, ולברר את העניין מיידית. קרקוריו החזקים עשו
את שלהם, ולפתע החל הסנפיר לעשות את דרכו ישירות אל קורת העץ
המתנדנדת. לפתע נעלם הסנפיר ואחריו הופיע זנב גדול שהצליף בים
והשריץ לכל עבר. ליבו של הצפרדע החל שוב להלום בחוזקה, הוא כבר
התחיל להצטער שהשמיע קול כשלפתע הגיח ראש מהמים. חיוך גדול
מילא את פניה של הדולפינה. חיוך כמו שרק דולפינים יודעים
לחייך.
"מי אתה?" שאלה בסקרנות גדולה.
"אני?" שאל בהיסוס. "אני צפרדע".
"לא ראיתי אותך פה אף פעם. מאיפה אתה?"
"אני... אני מרחוק" המשיך באותו קול מהסס. "מי את?"
"אני דולפינה. זה הבית שלי- כל הים הזה. ובד"כ אני מכירה את
כולם, אבל אתה חדש פה, לא?"
"אני לא בדיוק מפה. אני... מהביצה".
"ביצה? מה זה?" שאלה בהתפעלות. "ולמה אתה לא נכנס למים?"
הביצה זה הבית שלי. זה כמו ים, אבל הרבה יותר קטן. ואין שם
גלים. ובכלל, יש שם יבשה שאליה אני יוצא כל הזמן"
"למה לצאת ליבשה? אתה לא יכול לשחות בים?"
"לא ממש. אני לא יודע לשחות. ואני גם צריך יבשה כדי לחיות".
הפחד נעלם מליבו ואחרי כמה דקות של היסוס שאל אם היא מוכנה
לעזור לו לחזור לחוף. וכיאה לדולפינה היא נרתמה לעזרתו, כשהיא
דוחפת את קורת העץ הקטנה לעבר החוף.

וכך הם שחו, שעות ארוכות ושוחחו על כל שעלה במוחם. הפחד שאחז
בצפרדע מזמן כבר נעלם ואת מקומו תפסה הנאה. עד כדי שלא רצה
שהדולפינה תגיע לחוף. הוא רצה רק להישאר איתה עוד, לדבר איתה.
נראה שגם היא חשבה ככה. לבסוף קורת העץ הגיעה לחוף ובצער רב
נפרדו השניים.
על החוף חיכו חבריו לכיתה שנעזרו גם הם בחיות ים לחזור אל
החוף. כולם שמחו על שנשאר בחיים ולא טבע בים הרשע, וכולם נסעו
הביתה, נשבעים לא לחזור לים שוב בחייהם. רק חברינו שתק. הוא
רצה לחזור לים, לפגוש אותה שוב, לראות אותה, את החיוך הרחב
שלה, להיות קרוב אליה. הוא הרגיש שהוא מתאהב- אהבה בלתי אפשרית
ומרגשת, אבל אהבה.

הימים עברו, והימים הפכו לשבועות ארוכים של געגועים. עד שלבסוף
החליט הצפרדע שהוא חייב לנסוע שוב לים! הוא אסף את כל
חסכונותיו ולקח מונית ספיישל לים. בהתרגשות עצומה מצא את קורת
העץ ששוב, כמו מספר שבועות לפני כן, הייתה התקווה היחידה שלו.
הוא דחף אותה במים וקפץ עליה, בועט בעוצמה במים ודוחף עצמו
הלאה אל הים הפתוח, כשהוא קורא לאהובתו בלי הרף.
אחרי שעות ארוכות של צעקות, מכות ותקווה שהתחילה להתחלף לאט
בפחד ראה את אהובתו מקפצת להנאתה בין הגלים. בקול אחרון צעק
לה, והיא כלא מאמינה התעלמה מהצעקות, בטוחה שהיא הוזה. הצפרדע
לא ויתר והחל שוב לבעוט במים בטירוף, מכוון את הקרש הקטן אל
האושר.
כשהיה במרחק כה קרוב שהרגיש את טיפות המים שעפות מנחיתת אהובתו
במים אזר כוח לקרוא לה שוב. הפעם היא לא יכלה להתעלם ובאושר
גדול שחתה אליו.
"לא יכולתי בלעדייך! החלטתי לחזור! לקחת אותך איתי!" אמר בלי
לחשוב הרבה. בהתרגשות כה עזה שפחד שליבו יפסיק תיכף לעום.
החיוך הגדול של הדולפינה גדל אפילו יותר למשמע מילים אלו.
"רציתי שתחזור, אבל לא האמנתי שזה יקרה!"
וכך הם בילו ימים ארוכים ביחד, קשר בלתי אפשרי. נהנים בכל רגע
של אהבה.

אחרי כשבוע הצפרדע כבר הרגיש מיובש לגמרי. המלח כבר צרב לו
בעיניים ונתפסו לו כל השרירים מהישיבה הממושכת על הקרש.
"אולי תבואי אליי?" הציע בתקווה.
"אני מצטערת," התחילה בצער, "אבל אני לא יכולה לצאת מהים. אני
לא יכולה לחיות מחוץ למים".
"בוא אתה אליי, תישאר איתי" המשיכה.
"אני לא יכול. קשה לי פה על הקרש, ואני מתגעגע למשפחה ולחברים
שלי."
והדולפינה ניסתה לשכנע אותו, וליבו נסדק בכל בקשה שלה. הוא
הרגיש קושי לנשום והרגשת ייאוש התחילה להציף אותו. הוא התחיל
להבין את הבלתי נמנע.
"זה לא ילך" לחש לבסוף. דמעות התחילו לחנוק אותו.
"את חייבת ים כדי לחיות. מים הם כל החיים שלך, בעוד שאצלי הם
רק חלק מהחיים. אי אפשר לגשר על זה. את שייכת לים שלך, ואני...
רק לביצה". הוא כ"כ הצטער על המילים האלו, הוא רצה לא לחשוב
ככה, לא להרגיש ככה, שזה לא יהיה נכון, שפתאום היא תצא מהמים
ותצעד איתו הביתה, שזה הסיפור הזה לא ייגמר. אבל הוא ידע שזה
המצב, שזה לא יוכל להשתנות. בכאב גדול, כשהשרירים שלו בוגדים
בו, מסרבים לזוז, הוא הפנה את מבטו, והחל לבעוט במים, לחתור
חזרה אל החוף.
והדולפינה, עקבה אחריו במבט עצוב דקות ארוכות, ולבסוף הסתובבה
ושחתה אל הים הפתוח.
כשהגיע לחוף, שכנע את עצמו הצפרדע כי עשה את המעשה הנכון,
שיהיה עדיף לשניהם, למרות כל הכאב. ובמבט אחרון הביט לים הפתוח
ולחש "מצטער".