לשאול המניאק אין אגודל ברגל,
תאונת עבודה הוא אומר ומתעקש לנעול כפכפי אצבע
אפילו שתמיד נופל לו הכפכף כי אין לו אגודל.
אני יושבת אצלו, בשתיים בצהריים שותה קפה של בוקר.
יש לי מלא דברים לעשות אבל שאול מצחיק אותי.
שאול אומר שבעיר הזאת לא נותנים לחייך,
איך שאתה מחייך מישהו בא למחוק לך את החיוך, כאלו לקחת
ממנו.
יש פה מלא נשים רזות וגברים מקריחים וכולם חולים באותה מחלה.
מה המחלה? אני שואלת, כל בוקר אני שואלת.
אם היית יודע הייתי כבר ממציא לה תרופה לא? הוא מנסה לקרוץ,
אבל הוא לא טוב בקריצות ולא טוב בעודף.
אז איך אתה יודע שהם חולים?
תסתכלי, תפתחי את העיניים ותסתכלי, מישהו נראה לך בריא? הוא
צוחק בצחוק משועל.
שהופך לשיעולים מכווצים עד שאני נותנת לו סטירה ואז זה נרגע,
שאול אומר שכאב מהידיים שלי זה כמו נשיקה של פרפר, ככה הוא
אומר. ככה אני אוהבת לשמוע.
אבל האמת אף אחד לא נראה לי בריא בעיר הזאת.
שאול, אני גם חולה?
אני שואלת מה שאף בוקר לא העזתי.
את? הוא מחייך? תפתחי את העיניים אנחנו השורדים! אבל בבוקר
שתחליטי שאת עסוקה מידי בשביל קפה אצל שאול, בבוקר הזה ממש גם
את תדבקי. וייקח לנו המון זמן להבריא אותך.
כמה זמן שאול?
המון המון.
כמה? אני מתעקשת.
כמה שלוקח להבריא לב שבור.