ואני, שנסעתי אחר אהבה,
מה אוכל לקלל, מי
יזכור את עלבוני לעד.
ועד פיטסבורג כבר אשכח
את שאהבתי, עד מאוד, טוב
מאוד.
מגבת צהובה, הוא אמר -
אל תשכח, בפיטסבורג, כמו
בטרמפיסט, חייבים מגבת.

כך הם פני הדברים, הימים
והשעות. השעות ארוכות. נמרחות,
כמו החרא של האחיין שלי,
על הקיר.
הימים ארוכים, זהו קיץ. השעות,
שעוברות כך סתם, נמרחות,
בינינו.
אולי כמו וירג'יניה
ארד אל הנחל
ואסיר את החרא מהקיר.
אולי אז,
לא יעמדו הן בינינו. לא
יעמדו ולא ימרחו, רק
היא עוד תשב
בניחותא.
ואת מה אקלל

ואת מי.