ובאותו היום,
כשיצאתי מן המחבוא,
וציפיתי שתצפה לי מדמנה
וייגזר עלי ללחום על אדמת המלח
לרצוח תמורת לחם חוקי
ולחיות על מים גנובים
באותו היום,
שם ציפתה לי גבעה ירוקה
והעיר האסורה פתוחה לרווחה
וכל המנודים
מנחים בה סיורים מאורגנים
ואותם זאבים רעבים
שמפניהם נסתי שנים
מביטים בי כחקלאים משתאים
למראהו של שוטה הכפר

ידעתי,
שנים רק לשחר לטרף בלילות
ואילו לימים חיים משלהם
ובינתיים,
אימפריית הרשע קרסה
והקרמלין יצא לגמלאות,
שירות הביון התגייס זה מכבר
למשמר האזרחי
וכנראה זה רק אני,
שנע עדיין כמו סוכן כפול
בין אויבים מדומיינים
מעמיד פנים
מבחוץ ובתוכי
של אחד משלהם
שמגמגם בהצלחה צנוע
שפה שהיא בעצם לא שלי

לא ידעתי,
או סירבתי לדעת
שכל השאר יצאו לחופשי
לא ידעתי,
חיי, לא ידעתי
על צו החנינה הכללי
עבר,
עבר לידי
כי נפל מסך הברזל
ורק אני נשארתי עם חיים כפולים של מרגל, ושואל:

היום אני שואל,
איך כל זה התחיל
איך גוש בגרון,
איך שלדים בארון
איך אחרי כל מדורי התופת, אז איך כך פתאום-
עסקים כרגיל

היה שיטפון,
היה!
היה, עודני זוכר
היה שיטפון וחיפשנו מקלט
ואיש ניקר לרעהו עיניו
נשלפו סכינים, נשלפו
חברים נרצחו
מתנו מרעב

היה אסון,
היה!
היה בהן הצדק!
אך קהה הזיכרון
הכה העיוורון
ודהה העיפרון
שכתב במחברת

מה שלא היה,
על כל פנים הייתה
שנאה שגעשה
ושאיימה את כולי לבלוע
וכשיצאתי ממקום המחבוא,
דרוך ומוכן לרצוח
את כל הקמים להורגי
שם מצאתי מולי
ברור להשפיל:
- עסקים כרגיל

ואויב מר,
מר אויב,
הזמין אותי לתה ועוגיות זנגוויל
ובין פוליטיקה וכדורגל הוא מדגים,
עסקים כרגיל

ואני,
ששנים התכוננתי להכלאות בקרב,
יושב בסלון עם כוס תה וחלב
ויאמין לי מי שמאמין,
 אין דבר ארור,
 מאשמה ששככה, בעצם על מה
 ואין דבר מחורבן ונבזי,
 מכעס שכבר אין לו על מי.