קולות תיקתוקים היו באויר, לא שומעים את פעימות הלב, את הנשימות, רק תיקתוקים
שמהדהדים בחדר גבוה התקרה. הם כולם הצטופפו שם מפני הצינה שהעיר המודרנית
עלולה להביא, צינת הבדידות. "אתה כבר מתחנן", חשב לעצמו, "שתעבור באיזשהו רחוב
ושישפכו עליך מים מהקומה העליונה כדי שתוכל לקלל שם ושמיים. מי שמבחין בי הם
הקבצנים, מושיטי היד, ולי כבר נימאס להיות "צדיק", עשיתי כבר מספיק מעשים
טובים שכאלו לעניות דעתי."
הם כולם היו כאן בחדר הקר והגבוה הזה, מצטופפים כמו פינגווינים עד כמה
שמאפשרים החוצצים הנעלמים שמפרידים ומרחיקים בינהם. אותם חוצצים שמונעים
מאיתנו להתמרד, אלו שמונעים מאיתנו לבכות, לא רק דמעות, אלא לבכות את עצמנו
מבפנים. אותם חוצצים שמונעים מאיתנו לצחוק, לא רק אויר, אלא לשאוב בצחוקנו הרם
את הבריאה עד מלוא ריאותינו.

הוא הביט מעבר לכתפו וראה אותה, היא הביטה לרגע בו, "מה הסיכוי שהיא חושבת את
אותו הדבר שאני חושב?". היא הפנתה חזרה את מבטה והתיישבה לידו. שערה החום
זהוב, השתלב עם עורה ויחדיו הם ניראו כמו חלק מהציורי קיר אשר עיטרו את קירות
החדר. הוא קלט שהוא בוהה בה והשב מבטו לספרו, מנער קלות את ראשו על מנת להקנות
לתנועה נופח של יציאה מחלום בהקיץ.

התחיל דיאלוג בינהם, הוא לא ידע זו, אבל אני יודע זו, אני יודע הכל. כן כן,
אני יודע שאתם לא מאמינים לי, אתם אומרים "הנה עוד אחד שחושב עצמו למספר על,
בוחן לב וכליות, ניכנס ויוצא מגופותיהם ומחשבותיהם של בני אדם בלי ראשות,
מרחרח איפה מסתתר הסיפור שאותו יעטור אחר כך על חזהו, יחשוב שהוא מישהו". אבל
אני נישבע לכם, אני יודע זו, היה ביניהם דיאלוג, אני לא יודע את המילים אבל
אני יודע את רוחו.

והדיאלוג שהיה כך היה.
"שלום" (אני יודע שזה בנאלי אבל מניסיוני הסיפורים הטובים מתחילים בבנאליות
ולאו דווקא בזיקוקי דינור)
"היי, אנחנו מכירים?"
"לא, אבל אנחנו יכולים להכיר, אני יכול להגיד שאני מעוניין בזה", הוא חייך
והגניב מבט לשמאלו, היא לא הביטה בו, ראה את גופה עולה ויורד ללקיחת שאיפה
מלוא ריאותיה.
"אתה מעניין, ואני אומרת לעצמי, למה לא בעצם ? הנה אני מחכה בתחנה הזו, התחנה
שלוקחת מההווה לעתיד, אותה התחנה שהביאה אותי לכאן מהעבר, אם לא אבחן איזשהי
רכבת הזדמנויות שנעצרה במיקרה בתחנה זו אז מה אני עושה כאן בעצם?" ראשה נטוי
הצידה, מתבוננת בספרה, לקחה תלתל שהשתעשע לו על לחיה והעבירה אותו מאחורי
אוזנה.
"אם כך הגענו להבנה ראשונה, עכשיו ניתן להיות בשקט שניה, שקט של תהיה וסקרנות
לגבי ההמשך, ייתכן שלא יהיה כלום, ייתכן שיהיה הכל", הפלאפון שלו השמיע את
דברו, השעה חמישה לארבע, הוא צריך ללכת לשיעור. הוא בלע את רוקו, אסף אט אט
ובהיסוס את חפציו, הספר, המחברת, היומן, העט הביט בה, מביטה בו, חייך חיוך
נבוך, הרגיש שהוא מזיע במצחו. קם, בא לזוז, נעצר, בא לזוז, ראה שהיא לא מפנה
את מבטה לעברו, נראתה מלמעלה כשקועה בספרה. הוא הסתובב לו ופילס דרכו בין
הכיסאות, ולפני צאתו מחדר הלימוד הגניב מבט בגבה.

זו הייתה דרך ללא נתיבים, אז כל אחד ניקה, צעד אחר צעד את הדרך לפניו.
יוצרים.
דרכים.
הרוח שבה ונשבה אחריהם, מוחקת, מבטלת, שמה תוהו, שואלת אותם - הבטוחים אתם
שאתם יוצרים את דרככם שלכם?
אבל כה הרבה פעמים אין הם שומעים את קולה,
חושבים שזוהי סתם המייה.
והנה כאן, צעד אחר צעד, הם ניפגשו, ואיזו הילולה הייתה - שני נוודים ומדבר.
המתכון הטוב לאהבה, ואכן פרח בקע לאויר, מסמן לרוח שכאן ועכשיו היא המפסידה,
אבל היא, הרוח, חזקה ומהירה...

"חכה! יא בן זונה! איך יכלת?! ככה? קר פה, תיקתוקי מקלדות מחשבים, בלי נשימות,
בלי דפיקות לב, בלי לזכור ולהזכיר זו לזה שכאן, בתוך הגוף הזה זורם דם חם!
ואשכח אותך בקרוב, ולא אדע בכלל אם ומתי ניפגש." אמרה לעצמה כשהיא מביטה דרך
החלון בחדר הלימוד, צמרמורת עברה בה כשראתה את הערפל שמחכה לה מחוץ לחדר, "אבל
עד הפעם הבאה, אם תהיה, אני מאחלת לך דרך צלחה."