זה התחיל משמועה. אומרים כי אין טוב ממראה עיניים, אלא שיש:
משמע אוזניים.
וכשנתקלו העיניים, גדולות, חומות, חכמות ועטורות ריסים, מצען
שבלב כבר היה מוכן להן. הן כאילו החליקו למקומן בלב בטבעיות
ומצאו בו אחיזה.
ייתכן, כי לא היה זה כך אלא אחרת, ייתכן והאחיזה מצאה אותן.
האחיזה - טבע מעצב לה. העיניים חרטו דמותן בלב שקיבלן.
ולאחר שלא היה עוד האדם, נותרה דמותו, והיא חזקה אלפי מונים
ממנו. וביופיו כמו גם בנדירותו, הותירה נבוכה למול קימורי
נפילים שאיש לא יוכל עוד למלא בליבה.

ושנית נתקלו העיניים.  
עדיין גדולות, עדיין חומות ועטורות ריסים, וייחודן: טוב עד אין
קץ.
הפעם, אין עוד ספק, מצאה האחיזה אותן.
העיניים הטובות, הסופגות- כל, נתקשו במשאן כי כבד היה הוא.
ויותר מכך נצטערו על שכל כך נתקשו.
על כן, הורידו הן את מבטן.
בטובן, ידעו הן לספוג אף את השקט הצווח למרחוק, את הנתק, את
שהפכו אשמות בין לילה כשכל חטאן הוא הפיכחון שבהסתכלות.

שלישית לא נתקלו העיניים.
לראשונה לא היו הן המובילות, העושות כרצונן.
ייתכן, משום שלא היו הן גדולות, חומות ועטורות ריסים. הפעם היו
הן תכולות, כמו שמי בוקר כשהם אוחזים עוד בזכרו של לילה.
הפעם, לא היו הן העיניים אשר אחזו בלב, הייתה זו אחיזה האוחזת
בעצמה.
בשלהי האחיזה, כאשר הסוף נשקף זה מכבר מן האופק, רק אז הרימו
העיניים מבטן והתבוננו בטבעיות באחיותיהן. עיתים היה המבט שלו
ורגעי, כאילו קורץ. עיתים היה הוא קשה ונוקב, חושף בנוקשותו
כאב שלא יכול היה בעליו להרשות לעצמו לחשוף, אף מעבר למה שידע
כי חשף.
היא רוצה להוריד מכוח העיניים אשר משיכתן כמטען כבד המוטל על
נפשה.
כאשר לא היה בכוחה לעשות זאת עוד -
עצמה היא את עיניה שלה.