הנה הוא שוב! ראשו מעל המים, רחוק וחשוך וכנראה גם קר.
והיא מזנקת אל הים וחותרת אל החיבוק, והדמיון מספיק בשביל
השניים כמו בחלום מאתמול.
והוא מושך אותה למטה, עמוק לאדמה, עם חיוך ונשימה עמוקה מתחת
למים.
היא מסתכלת, עוקבת ולומדת ונושמת עמוק מתחת למים, מושיטה יד
ומתיישבת על חול התחתית.
הוא מביט בה דקות ארוכות; ובשברי האור הבודדים שמאירים את פניה
דרך האדוות כשהחול הרך מתנועע סביבם.
עוד נשימה עמוקה של שניהם וצחוק קטן שמעלה רק בועות קטנות
קטנות לפני השטח.
שום דבר לא מציאותי כאן.
במקום הקטן הזה שלי, במחבוא המיוחד הזה שלי, איפה שרק את יכולה
לנשום איתי ואף אחד אחר לא יכול להתקרב.
