היה זה שרב יולי-אוגוסט טיפוסי. מעל גגות הקסבה התאבכו אדי
החום, מתערבבים-מתמזגים, כבמגש הצייר, עם קולות הירי והבכי
שעלו מן הסמטאות. זה היום השני שלנו בפנים, וסופו של ביקור זה
ארב לו אי שם מעבר לאופק, כתקוותנו לטיפת צל בשעה זו של אמצע
הצהריים. שעה בה השמש יוקדת ממעל ואפילו צלך שלך מסתתר לו. שעה
היא זו, אשר בה אף צלך שלך מפתח עצמאיות ונס לו. חשבתי... חכם
צל זה, לו רק יכולתי גם אני לעוף מפה.
סריקה היא שגררה אותנו לגיהינום הרוחש הזה. מא"גים שנגנבו הם
שביקשנו למצוא. ועד אשר לא יהיו אלו בידינו לא תהא שם גם
המנוחה והנחלה. תפקיד הצוות שלנו היה לסרוק את הבתים A1 עד A14
ו - B19 עד B25. והפעם היה עלינו לעשות זאת באור יום. הפתעה
היה מונח המפתח. נכנסים ויוצאים היה התיאור המקדים. שלא יספיקו
להתארגן ולפעול היה ההסבר. "עקיצה קייצית" - היה שם המבצע.
טוב, קייצי באמת היה. ולהיכנס, כנוס נכנסנו. אך העוקץ.. העוקץ
כהה פתאום, עומעם חודו, באורה החורך של שמש יולי-אוגוסט זו.
בדיוק סיימנו להפוך על פניו את A4 והתכוננו להמשיך כשבחוץ
הצוות של מוטי, שהתפרס לו בגבולות הקסבה, התחיל להחליף דרישות
שלום עם המא"גים הנחשקים. מעין אמרת "הננו כאן". טוב, נו מה,
איזו משמעות יש לטנגו ללא שותף.. בסמטה מחוץ לדלת פרץ לו
היורה, ושלא כמו בסתיו, לאור טפטוף שטוף שמש זה, הוחלט שנשארים
בפנים.
ירדתי לכניסה לבית, החוליה שלי תפסה את היציאה לסמטה, כדאי היה
שיידעו שכנראה נישאר קצת יותר זמן ממה שחשבנו. להפתעתי מצאתי
את מוטי מקשקש עם איזה ערבי זקן.
- עבד מין וואן אינטא?
איזה אידיוט,
- מוטי מה קורה פה?, מתרגל ת'ערבית, מה עכשיו?! כן,
עזוב, עד שיש הזדמנות..
גם כן הזדמנות. בכל אופן, גם ככה הוא לא יכול לעלות למעלה, כל
הצוות עוד שם. בעצם!?,
- מה הוא בכלל עושה פה? כדי שלא יפריע שם למעלה..
אדיוט!, למה הוא עדיין בבית, למה, אינאל ראב'ק, הוא לא הלך
עם כולם לבית-ספר?? "קפטן אינטה מתה ביתחלסו?" ס'תקל עליו,
בקושי ירד במדרגות, הוא בחיים לא היה יכול ללכת לבית ספר.
"זלמה, מתה אנה ארג'ע ללאלה?" ומה, ככה פתאום מצאתם אותו
פה? "ב'חייאתק יזלמה, אנה לא עשעור ג'ייד, דעני ארג'ע
ללאלה." עקיבא הוריד אותו לפה, שנשמור עליו עד שתסיימו
ת'סריקה. יש לו איזה אישור רפואי מונפץ מהמתאם שאומר שהוא צריך
להישאר בבית. ככה, לבד? ככה. לבד. יילא ג'ונטי, אנה
מריב, דעני ארג'ע ליפירשי, לבחכי אונק! מוטי מה הוא רוצה?
משהו בקשר למתי הוא יוכל לעלות. תגיד לו שעכשיו יש עיכוב
קטן, אבל חוץ מזה, כמה שיותר מוקדם. גג חמש עשרה-עשרים דקות..
כוס עמק, זה בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו - איזה תושב תקוע בין
הרגליים. ועוד אחד שנראה כמו סבא שלי ובטח בגיל של אבא שלי.
כזה שישב בדיוק על המצפון. כזה שירפה את הידיים. כזה בדיוק -
אתה לא צריך עכשיו. מה זה השטויות האלה, גם ככה אי אפשר להביא
לפה עזרה אם הוא מתפלף לי פה פתאום. אם הוא כל כך חולה וזקן,
מה לעזאזל אני יכול לעשות איתו!?
- בסדר, שים עין, תקשקש איתו אם בא לך, העיקר שתוודא שהוא חי
כל עוד אנחנו פה.
רק חסר לנו שהוא יחטוף עכשיו איזה התקף לב...
- ותעביר ת'פטיש, עקיבא רוצה לבדוק בקירות. אתה יודע.. עכשיו
שיש זמן
בסדר, שמוטי ידבר איתו קצת, באמת כדאי שהוא ישפר קצת את הערבית
שלו.
- וואלה עבד, הולכים בערך רבע שעה, אני צריך את המשאף שלי,
את מה? המשאף שלי!, מזה משאף?, נו, משאף, פו פו,
איפה? ליד המיטה בחדר הגדול שבקומה השנייה. איזה חדר?
החדר הגדול בקומה השנייה. תשמע עפר, הוא צריך איזה משאף
כלשהו, בטח משהו כמו של אסטמה,  מליד המיטה בחדר הגדול בקומה
השנייה. בסדר, אני אביא את זה.    
למעלה עקיבא בדיוק התחיל לדפוק בקירות, והוחלט שאחרי שנסיים את
זה אם עדיין יהיה ברדק בחוץ נאכל פה כבר ארוחת צהריים. ברדק,
אם זו המילה הנכונה, אכן היה כשסיימנו. מזל שעוד נשארה לנו
אופציית האוכל, לא ממש התלהבתי מהרעיון של להתחיל לדלג בין
כדורים שם בחוץ. ארוחת צהריים - כמה מטעה. שבע-שמונה ביסים
בהולים של לחם וטונה או סלמי בלחמניה (אם התקמבנת בחט"מר),
התענגות על שוקולד שנדחף לפאוץ' וניסיון רדוף להירדם כל עוד
נחים. לפחות הרצפה קרירה. רצפה, כי על הספות היה אסור לשבת.
הוראה חדשה.
כבר כמעט נרדמתי כשעקיבא אמר להתרחק מהחלונות כי צוות שלומי
פותח גג לידינו, ואז הגיע הצרור המטופש מהגג ממול והעיר אותי
לגמרי.
- מזה, הם מפגרים? לפתוח גג עם נגב? חבורת פלנגות! זה
עומר, סתם אדיוט. אני אומר לך, שלומי נותן להם לעשות שטויות,
מישהו ישלם על זה בסוף. כן, מי ישלם, אנחנו נשלם! כל עוד
אנחנו סורקים רחוב ליד..  
ותוך כדי הוויכוח על עד כמה מטומטמים הצוות של שלומי, פתאום
אורה הופיע במדרגות מהקומה למעלה עם כתם ענק במכנסיים.
- מזה אורה, השתנת על עצמך? תקלוט איזה שלולית! מזה
אורה, קפצת לטבילה? יש להם בריכה למעלה? כוס אמא של צוות
שלומי! מה קרה? בני זונות. ואתם לא יותר טוב. מה קרה, כבר
לא מודיעים על פתיחת גג? הודענו, לא לכולם כנראה. נו אז
מה קרה? מה קרה-מה קרה, כוס עמק. קיצר, אני עולה לשירותים
למעלה, אלה שבקומה הזאת סתומים לגמרי - הלכתי לבדוק, כל האסלה
מלאה חרא, תאמין לי אני לא מבין איך הם חיים ככה - למעלה יש
שירותי שטחים כמו שצריך, מסריחים, בלי אסלה, עם איזה גוש קטן
כזה של חרא, צף לו בשתן שם בחור, אבל מה, עובדים על הכיפאק.
קיצר, אני מכין את עצמי להשתין, נשק אחורה, פותח ת'ווסט, משעין
את הסנטר על הפאוצ'ים - כולי גוש של רצועות, בד וסקוצ'ים -
ואיך שאני מרגיש את זה מתחיל לזרום אני קולט שיש לי חלון
בדיוק בגובה של הפרצוף מימיני. מה אני אעשה, כבר הייתי באמצע,
בחיים לא הייתי יכול להפסיק עכשיו. עד שמקבלים פה איזה רגע של
נחת.. פתאום, אני שומע - מזה שומע פאקינג מרגיש - צרור בתוך
האוזן שלי, אני אומר לכם חשבתי שגמרתי. זהו, שתופרים אותי,
ככה, כמו אידיוט, באמצע הפיפי. כמה עלוב. אני אומר לכם, דפקתי
שם קטע אקרובטי, לא ראיתם דבר כזה בחיים שלכם, עם כל הציוד
עלי, ירדתי כמו ניו על הגג. פאקינג הרגשתי כמו בסרט, חשבתי
שאני רוקד מתחת לכדורים.. וכל הזמן הזה עדיין עם הזין ביד,
מנסה לכוון לחור. הצרור הפסיק, וקלטתי שאני עדיין בחיים,
ועדיין משתין לחור, הרגשתי כמו ג'ט לי. ואז.. ראיתי מעבר
לווסט, סוף כל סוף בתנוחה הזאת יכולתי לראות לעצמי את הזין,
שהסיגריה שהייתה לי בפה, נפלה לי והתגלגלה לה בדיוק לשערות
ביצים שלי. אשכרה ראיתי עמוד עשן קטן עולה לי מהביצים. חטפתי
כזאת פאניקה, צרור שרור, כל כך התפרעתי שהשתנתי לעצמי על כל
המכנסים..
כולם צוחקים. כולם מחייכים. רגעים בהם עליבות הסיטואציה כופה
אותך לקבלה כקריקטורה. רגעים בהם חרא, פיפי, זין, שתן וצחוק
פראי נושקים שוב לדם. כהקפה שברגע זה השלמת. ושוב עומד אתה אל
מול המוות ובידך רק אותם מקורות. חרא, פיפי, זין, שתן וצחוק
פראי. רק אחד החליף מקומו בשיירה. הפעם, בוכים אחרי. לא לפני.
 

- עופר צא מהשוק עוברים בית, תארגן ת'חוליה שלך. לאן
ממשיכים?, הלאה, ממשיכים הלאה. קודם A11, A12,A13, ו- A14.
אחרי זה נעבור דרך השטח של צוות דרורי לB-יים. דרורי נתקע קצת,
הם מחכים לחילוץ של מנחם (פתח את הראש) אז הם עצרו בA17. אנחנו
נבוא מאחורי הבית, מדרום, יש שם פתח שהם עשו בקיר. הסמטה שם
מאובטחת, ככה נעבור דרכם. ואז B-יים. קודם 19B ו 20, אז B23 עד
25, ואז יש את הקומפלקס של 21 ו- 22 B, החוליות שלך ושל אורה
יסרקו את הקומות 3 ו4 ואת המדרגות שמדרום לבניין. אני וגולדמן
ניקח את קומות 1 ו2 ואת המדרגות הצפוניות. החוליה של שלומי
תשמור על הדיירים ועל הכניסה. אנחנו בעצם מבצעים פה תנועת
מלקחיים וכשנסיים את הB-יים נחזור לסיים את הA-יים. כרגע, צוות
וסר של העורב קצת נתקעו בC-יים ויש מצב שנצטרך לעשות גם את D1
עד 3. וזהו. על הרכבים והחוצה. מה אתה חולם? אתה איתי? נו,
עזובתי באמא ש'ך. אני איתך. זוכר ת'תוכנית. מסיימים A-יים, 11
עד 14, עוברים דרך A17 של דרורי, מדרום, הסמטה מאובטחת, יש פתח
בקיר, ואז B-יים, 19 ו20, ועוברים ל 23 עד 25, עוברים משם
לקומפלקס של 21 ו22, אני ואורה קומות 3 ו4 והמדרגות הדרומיות,
אתה וגולדמן קומות 1 ו2 ומדרגות צפוניות, שלומי לוקח דיירים
וכניסה, כשמסיימים B-יים חוזרים לסיים את הA-יים, עם אופציה לD
1 עד 3 (כוס אמא של העורב). וזהו. יפה. מה יפה, מה? באמת
נראה לכם שנסיים את כל זה לפני הערב? מה זאת אומרת, דובר על
ארבעים ושמונה שעות, היום בערב אנחנו בחוץ.
סנטר על הקרמי, מתאפץ. שלוש בבוקר. הולכים קצת לישון.. סוף כל
סוף, כמו בתיאום, גם השרב וגם הלחימה נכנסים להפוגה. אוגרים
כוחות. כולם. כולם אוגרים כוחות. כולם נחים. רק הריר של מוטי
כמו התעורר כרגע. למול עצירה זו שמסביב, הריר של מוטי, שמוטל
פה לידי, בולט בחיותו. כמו קנוקנת הענבים השלוחה לשמש, כך גם
הריר, מותח ידיו, פורש אצבעותיו, שואף להגיע אל הנשק עליו
השעין מוטי את הראש. כמו המבצע הזה, הריר נמתח, לא מגיע למטרתו
לעולם. הוחלט על הארכה של עשרים וארבע שעות. מחר, מחר נמצא את
המא"גים בטוח. אין להם עוד לאן לסגת. מחר זה נגמר.
מחר - יוצאים