למבוגרים

הוא שתה את הבירה שלו. זו אמנם הייתה רק הבירה השנייה, אבל
המוח שלו כבר התחיל להישפך. הגיע הזמן להיות מצוחצח ונקי,
צלול, מפוקח. הגיע הזמן לאכול את העולם! את כל העולם? הוא
העדיף את הבירה. נפילה פחות מעייפת מטיפוס.
זה הלילה שלו, בו הוא מביט אל הירח דרך מסגרת החלון, מעשן את
הסיגריות וטעם מר-חמצמץ של בירה, אומר לילה טוב עולם, אולי
נירדם. אם יהיה לנו מזל נירדם לפני שהשמש תעלה. מה יהיה מחר,
אלוהים גדול. עכשיו, עכשיו הוא לא יכול לעשות כלום.
הייתה אישה אחת, הוא זוכר, מוארת באור השמש. היא הייתה מדבקת,
ובמהרה גם הוא נדבק באור השמש. אלו היו ימים מוארים, של צחוק
וחיוך, של משחקי חיזור ופיתוי. הוא פתח את העיניים שלה כמו
בריכה, וקפץ לאחת מהן. מה שהוא ראה היה רק אור, אור, אור.
ושלווה. תמימות כה מתוקה. תמימות זאטוטים.
חבל שהכול נגמר. כשהיא עזבה אותו, או בעצם, איזו טיפשות, הוא
עזב אותה. אבל הסוף היה בלתי-נמנע, והוא יודע את זה עכשיו. היא
הייתה חלום, וחלומות נגמרים. לאט הם נגוזים, ואיפה אתה עכשיו?
שותה בירה, טיפש. מעשן סיגריות, בוהה בירח. מת.

הוא רץ את כל הדרך. אתה זוכר איך רצת את כל הדרך? לא פעם,
פעמיים, רצוף, מסביב לכפר - והכפר היה גדול. על חצץ, עפר,
אספלט, אדמה, בוץ. כמה קילומטרים זה יצא? יש עשר? אולי. לא,
עשר זה רק פעם אחת. עשרים, מינימום חמש-עשרה. כששומר הבודקה
מקבל אותו בתרועות חצוצרות, כמעט מנגב את הזיעה ממצחו. "איך
אתה עושה את זה?" "אני סופרמן." ששותה בירה וצריך לנוח בדרך
למכולת.

הוא נשען על גדר אבן, מסתכל בחלונות הבתים. ברור לו שבתוך כל
החלל האורבני הזה יש זוג עיניים אחד לפחות שמסתכלים בו.
העיניים הקטנות שלו מתרוצצות בתוך הארובות. הוא מרכין את ראשו
למקרה שיקיא, מסדר נשימה, ולבסוף רוקק יריקה עסיסית על האספלט.
אז הוא מזדקף. מזדקף. ומתחיל לחתור לעבר המכולת. שוקל פי
חמישים ממשקלו.
ברור שהוא צריך להפסיק לעשן. אבל איך חיים בכלל בלי לעשן?
שולחים דואר שיכורים לאלוהים, ומקווים לטוב. בוא תעשה סדר
בבנאדם הפוך זה.

הוא גר בקומה השלישית, העליונה ביותר. מתחתיו גרה אישה ששנים
כבר בקושי יצאה מהבית. בזמן שהוא מעשן את הסיגריות, לוגם בירה
מחליאה, וצופה בירח הקיצי, היא הולכת הלוך ושוב בסלון ביתה.
היא עייפה. שנים שהיא כבר עייפה. הגוף שלה כבר בקושי סוחב.
נדמה כוח המשיכה שם אותה למטרה. הראש שלה מתנודד מעייפות ששום
שינה לא תפיג, היא טבועה בה עמוק. באקט של מרד וזעם היא מתפשטת
עירומה. אין איש בבית והחלונות מכוסים וילונות. היא משליכה את
עצמה על המיטה הרחבה בפיסוק קל, על כל תפארת הערווה השחורה
שגדלה פרא, אומרת "אלוהים, תהרוג אותי." נושמת, נושמת, נשימות
חורקות. עוצמת עיניים ומדמיינת דברים צפים ללא סדר מתוך חייה,
זה עוזר לה להירדם. הראש שלה מסתחרר וזה טוב, כשהיא נסחפת,
נסחפת, לתוך עולם קסום של שינה ללא כאב, והכרה.

היא אבדה בתוך אמבטיה של יין אדום. והיא שותה וצוללת, פוקחת
עיניי יין אל הקירות החלקים, פוערת פיה לשלוק יין, וצוללת,
וכואבת, ומטורפת, ושבורה. ויש מוסיקה מגיעה עד אליה מהסלון.
וצחוק השפויים כביכול מהדהד בין כל חדרי המדרגות. "אנחנו עוד
נסגור איתך חשבון, מטורפת זקנה. את יודעת שיש לנו זמן. תמיד
היה לנו. אנחנו תמיד היינו קיימים, תמיד."
הכאב לא עובר. היא יוצאת עירומה מהאמבטיה, נוטפת יין, יושבת על
הרצפה, נשענת אל הכורסאות. "אתם רוצים לאכול אותי?" היא שואלת
את האויבים חסרי-הפנים. "כל-כך אתם רוצים לאכול אותי, אה? אז
בואו! רק תדעו שכשאני נופלת נופל כל מי שאיתי. אני אקח אתכם
לגיהינום איתי, אני אמשול בכם כמו חזירים. אתם רוצים לאכול
אותי? בואו..."

צלב. והוא תלוי על הצלב. רחמים שיגעון לב הנשמה. מוות
ב-ורידים. ירח עגול צורח. לילה ש-כל תושביו מתים. שיגעון
גדלות, לב, נפש, רוח של בשר מרפרף. ירח חצוי תולה חצי מגבעת.
ייסורים בלתי צפויים. והשמש היא באופק טובעת בתוך כחול עצום של
הבלתי-ייאמן. לא היה לו זמן לאנוס אותה, אז הוא רק זרק את החרב
על המיטה והלך להתקלח. במים יש משהו נפלא, משהו קסום. הם מגע
ידה של... היא הייתה רצה כל הזמן, גם בגשם. היא הייתה רצה ואיש
לא היה מוצא אותה. היה לה חבר נרקומן. הוא היה אונס אותה
בקביעות של אריה, אבל היא לא הייתה מתביישת. היא הייתה מנגבת
את הדם מבין רגליה ורצה אחריו עוד גם בגשם גם בחמסין. הוא לא
ידע מה לה לבוא אל אגרופיו הנמחצים אל עיניה. והיא, כן, הייתה
חונקת את הכאב בלבה, הוא לא ידע למה, ואומרת לו קח אותי, לא
תשבור אותי, גם אם תנסה, אבל קח אותי בים ודמעות וגם באגרוף
ברזל על עייני המתנדנדת, אתה יכול לכלות זעמך בי. הוא היה
צוחק, והיא שנאה את הצחוק שלו, והיא הגאה מכולן הייתה נופלת
אפיים ארצה ואומרת אתה לי כלב ואני לך מלכה - רמוס אותי.

הוא היה רץ משם, רץ כל עוד נפשו בו, מטורפת יותר ממנו, אבל
תמיד חוזר כי רק כמוה תרצה בו. ואני הייתי רואה הכול דרך
המרפסת. הלב שלה אמרתי לא יחזיק מעמד. הלב שלה אמרתי יהיה אבן
לוחשת אש ורודה, והנשמה שלה תיפול לתוך תהומות עמוקים. היא לא
אמרה, לא רצתה לשמוע. לשמוע את הנשמה שלה נקרעת
פרררסססקקקטטט... אבל אני שמעתי את הצליל, הוא מילא את כל
אוזניי. איך היא באה אליי ובאה לא מפסיקה לבוא, ואני הכלב את
המלכה, רמסי אותי. ובבית היא הייתה בוכה לבד. איש מעולם לא
שמע, לא ידע, לא ראה אותה בוכה. כי רק כשהיא לבד היא אישה.

ורק כשהיא לבד היא אישה, ואני חתול. הראש מתחיל להתנקות לי
מהרעלים, אני צף. יש לה יד ענוגה יפיפייה, עם אצבעות ארוכות
וציפורניים כמעט בלתי-נראות. והעור שלה לבן, רך וחלק. וידיה
ענוגות כמו צוואר ברבור. ואני בתאווה גדולה מגיש לה את הרקטום
שלי, והיא מזדחלת עליו בכריות האצבעות, נוגעת - לא נוגעת,
ומעבירה אצבעות פרפר לבן על החריץ בין האשכים לרקטום, ובדחיפה
קלה כשוקעת בפודינג מחליקה אצבע חיוורת לתוכי ואני מת. והיא
מכופפת ומסובבת את האצבע, ומחליקה דפנות צוואר הרקטום, ומגרדת
נקודת ג'י, והזין שלי גרניט עופרת, עומד חזק ברזל, יכול להרים
משקולות על חבלים. והיא מרחיבה באצבע עדינה את הפה הפעור שלי,
ואצבע ועוד אצבע, מתגרדת, מחליקה, מרחיבה וטובעת את כל כף ידה,
בוחשת, ומכניסה עד המרפק.

אני בוכה מעונג, אני מייחל לעוד. משופד עלייה לא יכול לזוז.
והיא אוהבת אותי, אוהבת אותי כל-כך בתוכי. תופסת, מתחפרת,
חופנת את הלב ואוחזת בו בעדינות, פועם בכף ידה. ולחיצה ואני
מת, ואני פוחד, שלא ייפול דבר. והיא חשה את דפיקות הלב ושרה לי
בקול מלאך. היא שרה על שמיים ושדות מרוחים לשמש, והיא שרה על
עיניים שראיתי וקול שלחש באוזניי. והיא שרה את הפרח שקטפתי
לפני מיליוני שנה, ועלי הכותרת האדומים, והאבקנים שריחם
החריף-מתוק עשו אותי שיכור של אהבה. ולבי בידה בוכה על אהבה
ונעורים שמתו, ועל הסתאבות הגוף בחלוף השנים, ועל שריטות המוח,
ועל הנחמה שחשתי ואיננה עוד, ועל אלף כוכבים פרושים בשמיים
ורוח אלוהים בתוכם מרטיבה את עיניי. והם לא ידעו כמה בכיתי,
והם לא ניחשו כמה כאבתי עוד אז את ייסוריי עכשיו, והייתי ואני
הולך בין שדות אדומים לשמש, ועיניה בתוך שקיעה גדולה, ושיערה
אש, וחיוכה שלי, והיא לא מגלה את צפונות לבה, והייתה מגרדת
ת'תחת ואומרת אני הולכת לעשות אהבה, והייתה שוכבת איתו בכותנה,
והוא היה זורק בדל סיגריה ולוקח את כולה.

ואני ישבתי על גדר בטון, ונשמתי מכשירים, והם היו באים כל
המדריכים להגיד לי ללכת לראות את הכוכבים דרך וילונות סגולים,
ואני רגליי לא זעו. הייתי מתפרק לתוך הגינה, וכמו דשן הייתי
אני לצמחי אהבה ופרא, והם יקטפו אותם ויתבשמו מריחם. אבל הייתי
פותח פה קטן אל החלון בחוץ, וריח אוויר יבש ושעורה, והייתי
אומר לא תשכחי אותי, ואם שכחה ואם לא, הרי שכחה, ואני לבד.
הטלפון לא מצלצל.

והייתה מחייגת את המספר בטירוף חנוק, מה קרה לנער, והייתי עונה
שיכור, ולא הבנתי מילה, והייתי אומר טעות, ונעלמה. חשבה הלך,
המספר כבר לא מחובר ללב שלו, המספר חסום לאיש שהיה - ובמקומו
יש שיכור ובטח הוא ערס שמרביץ לאשתו ומקלל את אימו, והילדים
שלו מתים בלב, כמוהו.

ואין נער מאוהב, הוא מת בתוך השיכור, שלוקח סיגריה ומקלל את
אימו, ואין לו אישה שגם אותה היה מקלל, והילדים המתים בלב
עדיין לא נולדו ולא יולדו. והוא מביט דרך חלון המרפסת ועיניו
שטופי דם. ושום אהבה לא מרחפת על פני הרחובות השקטים, רק
סכינים מושחזים מתרוצצים, ויש להם שינים ופה, ועיניהם שטופי
דם.

כי כשהיא תפסה וחפנה את הלב, היא לא הרגישה מרוב אהבתה
ותשוקתה, ומעכה אותו איטי-איטי בין אצבעותיה הלבנות, היפות,
הרכות. ונשאר גוש מפרפר של בשר אדום רוטט מרפרף מגיר דם, מלא
נקבוביות ושיירי בשר, דופק בקצב לא אחיד, מלא שטפי דם ופצעי
לחץ, כשהיא הוציאה את ידה מתוכי שהיה עד למרפק, ואני נפלתי כלב
לרגליי המלכה מת.

ועכשיו רק קירות, והרבה קירות, והם מלאים כחול של ים ולבן של
מדבר, ואין כיוון ואין דרך, כשאני כל צעד לוחץ אחור בחול,
והרוח חול לבן לעיניי ולפי, ואוזניי אטומות אני לא שומע,
ועיניי דומעות - חול זכוכית דקיקה כאבקה - אני לא רואה.

ואחרי כל זה היא אמרה נתראה, ויותר לא נראתה ולא נשמעה.

כל הקווים ממני אליה מנותקים. כל העיניים מסומאות, כל האוזניים
שומעות צרחות נפש חלשות מקוננות, ואיך לא אגיש סיגריה, ואני
שותה את הלב שלה מתוך בקבוק, וכל הרחובות מלאים בעקבות רגליה,
אבל היא כאילו לא הייתה. ועוד רגע, והיה כי חלמתי חלום.