זה מצחיק
מה שאומרים על ניו יורק
זה מוזר
למי שלא מכיר.
ואיך זה שדווקא בתוך
ובאמצע
של מיליוני אנשים
ועוד ברחוב -
בין אלפים שכמוך,
שמתחככים -
דווקא שם
אפשר להרגיש הכי בודדים?
איך הגיוני,
תמיד הם תוהים,
שדווקא בביחד המטורף
הזה, תוכל להרגיש הכי
לבד?
ואיך בשיא הצפיפות
תרגיש חופש ומרחבים?
זה קצת כמו, אתה מסביר,
לחוות מדבר
דווקא תוך כדי שחייה
קצרה מלשון סירה
באמצע האוקיינוס.
כמו להרגיש צחיחות
ואוויר
תוך כדי צלילה.

ותמיד,
בדיוק אז,
פותחים עיניים
ומחייכים לעצמם
עם העיניים
אותם אנשים
שהתמזל מזלם,
לטוב ולרע,
שגרו שם
בעיר התפוח
עם חצי התולעת
ומתיקות הלעיסה.

ולהם זה לא מוזר,
לנו זה דווקא נשמע
הכי הגיוני.
זה תמיד אז נחמד
לנשוך קצת ת'שפתיים
ולהיזכר בתקופה
ולחוות שוב
את המתוק
ולהיצבט עם הפספוס.

וסך הכל,
לדפוק איזה פרצוף
חצי מהורהר
חצי חמוץ.

ובכלל,
היום נפגשנו
אני וכל החברים שלי
אני, וכל החברים הכי טובים שלי
ופתאום, רק חיפשתי
כבר לראות את תחנת 72
וברודווי,
לשים אזניות,
ולברוח קצת,
לנסוע סתם לברונקס
ולחלום שם בדרך
על חבר דג
שלו לא נגמר האוויר
ואולי גם לו, דווקא פה,
בים
קצת צחיח.