קיבלת הלם,
שהבנת רק עכשיו
ולא הבנת,
למה אני מחייכת.

שאלת למה,
ורק צחקתי יותר.
זו דרך לא הוגנת.

אתה נראה נואש,
בלי חשק לחיות,
ובמקום לעודד אותך, אמרתי
"איך תרצה כשכולנו רק נקודות."
חיפשת משהו משמעותי, מיוחד
מצטערת להגיד, אבל במערכה הזאת אתה לבד.

המספר שלך, לא כזה משנה,
רק עוד צירוף במערכת.
קבוצת מספרים, בין עוד מליוני אחרים,
ויכולת להימחק בלחיצת כפתור אחת

החיים, בלי מהות,
בלי ייחוד, ובסוף מגיע המוות.
זה לא טוב, אמרתי,
אבל כנראה שעם הנושא הזה,
כבר השלמתי.

הם אומרים תהיי יפה ושקטה,
זו אמרה נכונה,
תלוי מאיזה צד של המטבע,
וזה הכל רק ערמות של קלישאות והמצאות,
רק חבל שאני הקלישה הכי גדולה.

אתה מיוחד, בדיוק כמו כולם.
אתה בן אדם חשוב, אם מוציאים את כל שאר העולם.
ואתה כלום, בקושי נקודה במעגל.
חוסם אותך, לא נותן לך לזוז מכאן.

אני מצטערת,
אופטימיות זה לא הסגנון שלי.
אני טובה בחיוכים.
בעיקר כי אין ברירה,
אבל החיים יפים.