זה החל בסימן מחשיד בזווית הציפורן והמשיך לפטרת באגודל.
זה הגעיל, הביך וגרם לי לנעול סנדלים שמסתירים את האצבעות,
לעשות סקס עם גרביים ולהיכנס לים עם שקפקפים.
מה לא עשיתי כדי להפטר מהטפיל העקשן:
קניתי תכשיר בהמלצת אודטה - למרות שידעתי שהיא סתם יחצנית,
שמן עץ התה בהמלצת מוכרת מתלמדת בסניף היחידי של רשת בתי טבע
מפוקפקת,
דבש מלכות בהמלצת איזו גרושה בפורום בריאות הנפש ב MSN,
וחומרים חייבים במרשם שקיבלתי בלי מרשם, כמו: פיטרדון,
פיטרקסיל, פיטרמורפין, פיטירקסין, פיטריקסלאט, פיטרפנואוואת
וכהנה
אבל כלום.
הכל התגמד אל מול פלא הטבע הזה שצחק צחוק פנימי נוכח כל
הכימיקלים והמשחות, מאיימות ולבנות ככל שהיו.
יום אחד כשהייתי נעול בנעלי אצבע, התנגשתי בבזנ"ט, מהסוג
שבונים איתם אוהלים והאגודל הנגועה קיבלה בדיוק בראש.
שטף דם מחריד עיטר את הציפורן ודלקת אדומה הציפה את הבשר אשר
סביבה.
הציפורן נשרה והעור החולה תחתיה נחשף.
לאחר כשלושה חודשים האצבע החלימה וכן גם הציפורן החדשה שצמחה,
כאילו חוותה ריסטארט טוטאלי.
--
לבנון, מילואים, פתיחת ציר יומית.
הכל נראה שגרתי, אלא שפתאום הגיחה עז משום מקום, רצה אל
המוקשים ואני אחריה להציל אותה
20 מטר מהאיזור המסומן - פיצוץ.
עפתי באוויר כמו בסרט פעולה,
נחתתי כמו שנוחת חתול (אבל על הגב),
לאחר שוידאתי שלא איבדתי את אף אחת מהידיים,
הבנתי שאיבדתי רגל.
לא סתם רגל - זו שאיכלסה את הציפורן המטופלת.
פלשבאקים של כל המאמצים להחיות את הציפורן רצו לי בראש בזמן
שאני רואה את הגדם לצד הרגל הכרותה.
נגעתי בו ובה,
הרמתי את הרגל הכרותה ובכיתי -
לא מכאב פיזי
מבאסה:
הרגל עם הציפורן שהחלימה אחרי שנים של השקעה - נכרתה
אחרי כל הטיפולים, הציפיה, המשחות  והאהבה.
הושטתי את היד אל הרגל הכרותה ופרמתי את שרוכי נעליה, הורדתי
את הגרב בעדינות וחשפתי את הבוהן המטופלת נטולת הפטריה.
היא נראתה כל כך יפה, חרף ואולי במיוחד במרקמה האנמי.
הסתכלתי עליה מתמוגג ועמד לי
לפני שאתם מצקצקים בלשונכם אולי מוטב שלא תשפטו אדם בשעה
שנכרתת לו הרגל, אחרי שטיפל בציפורן החולה שבה במשך שנים וקצת
אחרי שסוף סוף הצליח להתגבר על פטרת הבוהן - הוא מבין שיאלץ
להיפרד ממנה לדראון עולם -  דעו לכם שמקור הביקורתיות שנאה
עצמית ותמורת הויתור עליה תזכו לאושר ולחופש)
ליטפתי אותה בערגה חרף הדם הרב שניגר-לא היה אכפת לי,
רק אני והציפורן הבריאה שלי שכבנו מחובקים,
נזכרתי בכל הרגעים הקשים שהיו לנו ביחד,
איך פעם הייתה מתפוררת ומגעילה והיום הפכה ללא פחות מברבור יפה
תואר,
דמעות אושר זלגו ולא הרגשתי בכלל את הכאב- למעשה לא היה כאב.
ככה זה כשאוהבים ואהבתי אותה בכל נשמתי - למעשה זו אהבת האמת
הראשונה שחוויתי מימי.
ברקע המחשבות, נשמע רעש מסוק הפינוי והצוות של ה669  צעקו לי
לעזוב את הרגל ולהכנס אל תוך הכלוב שהורד אלי אבל לא ויתרתי,
העליתי את הרגל המרוסקת למתקן כשאני מדדה על הגדם ומנשק את
הציפורן היפה,
במסוק צוות החילוץ של ה 669 ממש נזפו בי "תעזוב את זה, תן לנו
לחבוש אותך", לא כי הם דאגו לי, סתם כי נגעלו,
הטייס הגדיל ואפילו ניסה לזרוק לי את הרגל החוצה אבל נלחמתי
כמו חיה,
הרגשתי שאני יכול לגבור עליהם ממש,
כמו לביאה שמגנה על הגור הכי אהוב שלה.
הם הבינו את זה וויתרו,
כל הדרך אל בית החולים הרחתי את הצ'יז מהציפורן של הרגל
נשמתי אותה מתוך כמיהה לחוות ולדעת אותה עד הרגע האחרון.
למרות גילי המתקדם לא היו לי ילדים אבל אז הבנתי את המשמעות
לרעיון שכל החיים אתה מטפל בילד ואז שולח אותו לצבא והוא מת,
ז"א אחרי כל ההשקעה הממון, תשומת הלב, הבישולים, הפסיכולוג
הריבים וההשלמות- הוא מת לך.
מה זה החרא הזה.
ביקשתי מצוות ביה"ח שאני רוצה שיפחלצו לי את הבוהן - אבל הם
הגיבו במורפיום,
נרדמתי
והם
קברו אותה לדראון.
כשביקשתי שיחזירו לי אותה, הם הבטיחו שישקלו את זה אחרי שאחזור
מההסתכלות ואחרי שחזרתי מההסתכלות הם כבר לא מצאו אותה.
בוהן יפה ובריאה שלי, אני אוהב אותך ואוהב אותך לעד.
תודה שהיית איתי את פרק הזמן שזכיתי לו, אני סולח לך על הכל
ומבקש שתסלחי גם לי.
לעז לא קרה כלום, אגב.